הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

השבוע יוצא לאור בניו-יורק, זו השנה העשרים, דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם. לבד מדירוג העולם כולו ומדינות ספציפיות על פי אינדקס הפיתוח האנושי, הכותרת הראשית של הדו"ח השנה הוא שההתחממות הגלובלית בקצבה הנוכחי עלולה להוריד לטימיון עשרות שנים של פיתוח כלכלי, חינוכי, רווחה ובריאות במדינות רבות בעולם.

הנה לינק למאמר בגרדיאן השבוע על הקשר בין שינוי אקלים לפיתוח אנושי.

והנה האינדקס שבו מדורגות המדינות השונות על פי מדדי הפיתוח האנושי המקובלים: הכנסה לנפש, מדד אי שיויון סוצו-אקונומי, מדד שיויון נשים, מספר מקרי שוד ל 100,000 תושבים בשנה, מדדי ינוך והשכלה, רפואה ותחלואה, תוחלת חיים ועוד.

נורבגיה צועדת במקום הראשון. אחריה בעשיריה הפותח  אוסטרליה, ניו זילנד, אירלנד, ארה"ב, ליכטנשטיין, הולנד, קנדה, שבדיה וגרמניה. ישראל במקום החמשה עשר. הנה פירוט המדדים של ישראל ב 2010 על פי אתר האו"ם. מזל שבאינדקס לא מודדים את התרומה היחסית של ישראל לשינוי האקלים, או או את רמת הנחישות של הנהגת המדינה לתרום את חלקה למאבק בשינוי האקלים… המדדים הללו דוחקים את ישראל לאזור המקום ה 60…

כל מי שמתעניין בתקשורת בכלל ובקמפיין סביבתיים בני זמננו מוזמן להציץ במאמר מרתק שהופיע אתמול במוסף הכלכלה המקיימת של הגרדיאן.   המאמר משתמש בטכנולוגיות של מיפוי רשתות חברתיות ותנועות מידע ברשת האינטרנט כדי לעקוב אחרי האיזכורים וההשפעה שהיתה בחדשים האחרונים לקמפיין שמנהל ארגון גרינפיס נגד חברת סינאר מאס, זו שעוקרת יערות עד באינדונזיה ומקומות אחרים ושותלת במקומם דקלי קוקוס לייצור שמן הקוקוס, שמתגלגל אחר כך למוצרים כמו שוקולד מארס של חברת נסטלה ולדברים דומים.

4 באוגוסט 2010, לונדון וקירשנבאום בערוץ 10. האייטם שעוסק במחירי המזון ומשבר האקלים מתחיל בדקה ה 29 של המשדר.

על בישול קול, ספרם של לאורה סטק ויוג'ין קורדרו

Cool cuisine: Taking the bite out of global warming. By  Laura Stec with Eugene Cordero, Ph.D.   Salt Lake City: Gibbs Smith, 2008

מאת מרב כץ-קמחי (ברקלי, קליפורניה)

בישול קול, ספרם של לאורה סטק ויוג'ין קורדרו, הוא חיבור לא שגרתי שמשלב כמה סוגות ספרותיות. חלקו הראשון הוא ספר מדע פופולרי המתאר בבהירות את הקשר בין תרבות צריכת המזון האמריקאית להתחממות הגלובלית. החלק השני הוא יומן מסע בין מחלבות, כרמים, חברות הזנק (סטארט אפ) ירוקות ומרכזי מחזור המציעים כולם, באופנים שונים, פתרונות מקומיים לצמצום ההתחממות. הנתונים שעליהם מבוססים שני החלקים הללו נאספו ונערכו בידי קורדרו, מדען בתחום המטרואולוגיה באוניברסיטת סן-חוזה בעמק סיליקון. החלק השלישי, שנכתב בידי סטק – שפית מקרוביוטית ופעילה בארגון הסביבתי אקטרה – הוא שילוב של מדריך צרכנות וקובץ מתכונים לעידן החם שבפתח. יש בו מתכונים מקוריים, צמחוניים ברובם, המיועדים למי שרוצה להתחיל ולצמצם את ההתחממות במטבחו.

התפריט האמריקאי הסטנדרטי Standard American Diet)) ובראשי תיבות באנגלית SAD, מתואר בידי סטק כענין משמים ומסוכן. הוא מורכב רובו ככולו ממזון מעובד וארוז, והוא מלא שומן, בשר, מלחים וחומרי שימור. רוב המזון הזה מגיע לצרכן באמצעות תאגידי ענק, רשתות מזון מהיר, ובסופן של נסיעות ארוכות ווח שצורכות דלק רב. מחקר של הממשל האמריקאי מלמד שייצור וצריכת מזון בארצות הברית תורמים ביניהם כחמישית מכמות גזי החממה השנתית של המדינה. חלק מהפליטות מגיעות מחוות גידול בעלי-חיים (בעיקר בקר הפולט מתאן); פליטות רבות נוצרות בתובלה אווירית של מזון ומשקאות מיובאים; מזון מעובד קפוא ומוכן מראש מצריך אנרגיה רבה להכנתו במפעל ולאיחסונו לאורך חיי המדף שלו. תעשיית הדשנים הכימיים שאחראית לחומרי ההדברה שורפת כמויות עתק של דלק; הובלת המזון לחנויות ונסיעות הצרכנים לחנויות ולמרכזי הקניות גוררות פליטה לא מבוטלת, והטיפול בשיירים כם הוא עתיר פליטה.

המזון האמריקני הסטנדרטי (מאס בעברית) הוא, אגב, זול יחסית. בעיקר כי הצרכן אינו נדרש לשלם את מחירו האמיתי במישרין. התימחור הוא עקיף, באמצעות מיסים המתורגמים לסובסידיות לתאגידי החקלאות הענקיים שמגדלים את התירס, החיטה, והסויה – חומרי הגלם לתעשיית המזון העגומה הזו. גם העלויות הסביבתיות והבריאותיות של ייצור המזון הירוד הזה אינן נכללות במחירו, שכן הן מוחצנות ומוטלות על גופים אחרים. חוואים קטנים שמגדלים ירקות ופירות וירקות, אגב, אינם נהנים בארה"ב מסבסוד ממשלתי כלל. מזון טרי ובריא בארה"ב, במלים אחרות, הוא בהגדרה יקר הרבה יותר.

סטק וקורדרו ממליצים לכל מי שמעוניין לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלו למעט בצריכת מזון מעובד, מיובא וארוז, ולצמצם את צריכת המזון שמקורו בבבעלי-חיים. במקום זאת הם מציעים להרבות בצריכה של מזון טרי, עונתי, מקומי ואורגני (כלומר שגודל באופן ידידותי לסביבה ולאדם) דוגמת פירות, ירקות, דגנים מלאים, אגוזים וקטניות. בקיצור, זוהי המלצה לצמחונות או חצימחונות, כפי שנכתב כאן בפוסט קודם. כשכבר קונים, ממליצים סטק וקורדרו, כדאי להשתמש בשקיות מן הקנייה הקודמת או בסלי קנייה רב פעמיים (פרקטיקה המכונה בסלנג האמריקאי BYOB, bring your own bags).

בחלק השני של הספר מתוארת החווה והמחלבה של משפחת סטראוס בצפון קליפורניה, המוכרת מוצרי חלב אורגניים מצוינים בסופרמרקטים בעמק הסיליקון. גז המתאן שמפיקות הפרות בחווה נתפס בתהליך פשוט יחסית, משמש לייצור חשמל וכך אינו נפלט לאטמוספירה. למרות פשטות התהליך, ההשקעה הראשונית במיכון היא גדולה מאוד, שכן לחקלאים האמריקאיים, בניגוד לעמיתיהם באירופה, אין עזרה של תמריצים ממשלתיים. סטק מספרת גם על ארגון בשם stopwaste.org שאוסף שיירי מזון מבתי אב במחוז אלמידה שממזרח לסן פרנסיסקו, מעבד את השיירים לקומפוסט ומוכר אותו בכסף טוב לחוות מקומיות אורגניות שנמנעות מדשנים כימיים. דוגמא אחרת היא חברת קוסקטה (Coskata, Inc.) מאילינוי, שמשתמשת בחיידקים שעברו שינוי גנטי להפקת אתנול מתערובת של פסולת חקלאית, טיטולים משומשים ושאריות מזון.

הספר נחתם בתיאור של המחברים כיצד פיצו על פליטת הפחמן שהיתה כרוכה בתהליך ייצור הספר. הם הסתמכו על התחשיב של חברת EcoSynergy ומצאו שייצור כל עותק של הספר היה אחראי לפליטת כשבעה ק"ג של פחמן דו חמצני לאטמוספירה. (לשם השוואה, אזרח אמריקאי הממוצע אחראי לפליטה שנתית של כעשרים טון פחמן דו חמצני). כדי 'לכפר' על כך העבירו המחברים לשני ארגונים העוסקים בסחר של מכסות פחמן סכום כסף שמכסה את כמות הפחמן הזו במחירי השוק של היום. ארגון אחד ארגון חקלאי הפחמן של אמריקה שחבריו (המוכרים) מקבעים פחמן בחוותיהם באמצעות גידולים מסוימים. הארגון השני הוא אקטרה, ארגונה של סטק, המעביר את הכספים לחברות המייצרות אנרגיה ממקורות מתחדשים.

כאן ראוי להעיר שמיד בהקדמה, מסייגים המחברים, ובצדק רב, את האשליה שרבים עשויים להיתפס אליה כאילו השינוי שיחולל כל אחד מאיתנו בין הסירים הפרטיים יפתור את בעיית ההתחממות. הם רואים בשינוי התפריט האמריקאי הסטנדרטי חלק מהפתרון הכולל ובעיקר אמצעי להגברת המעורבות האזרחית בפעולה רחבה יותר.

הנה מתכון אחד מהספר:

לחם העתיד

חיטה היא הדגן שהיקף הגידול העולמי שלו הוא הגדול ביותר. כבר עתה, בגלל המדבור המתרחב, מסתמן מחסור באספקה בהשוואה לשנים קודמות. רגישותה של החיטה לסביבה צפויה לגרום לכך שכשכמות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה תגדל, חיטת העתיד תהיה עשירה יותר בעמילן ודלה בחלבון, שהוא מקור פרוטאין עיקרי למי שאינם צורכים בשר. צפוי איפוא שלחם העתיד יהיה מזין פחות וגם, בגלל מיעוט הגלוטן, בעל מרקם דייסתי. כדי להתמודד עם המצב החדש מציעה סטק מתכון טעים ומיוחד ללחם העתיד שכבר נוסה בהצלחה במטבחנו. המתכון אגב נמנע משימוש בשמרים קנויים ומנצל את השמרים הקיימים באופן טבעי באוויר.

מצרכים:

כוס אורז מלא + שתי כוסות מים

שתי כפות מיסו (מופק מסויה מותססת. יש בחנויות טבע) מומס בכוס ורבע מים

שתי כוסות קמח חיטה מלאה

כוס קמח שעורה (יש בחנויות טבע)

מבשלים את האורז במים. אחרי הבישול מכסים את האורז חלקית למשך 24 שעות.

מודדים שלוש כוסות דחוסות מהאורז המבושל לתוך קערה גדולה ומערבבים עם שני סוגי הקמחים. מוסיפים את תערובת המיסו המומס במים ומערבבים היטב בכף. מעבירים את הבצק הדביק ללישה על משטח מקומח היטב ולשים בערך חמש דקות. מעבירים לתבנית לחם משומנת. מכסים ומתפיחים במשך שמונה שעות.

מחממים את התנור ל 190 מעלות צלזיוס. אופים את הלחם בטמפרטורה זו במשך חצי שעה. מנמיכים ל 165 מעלות וממשיכים לאפות במשך שעה וחצי נוספות.

למתכונים צמחוניים מצוינים (בעברית) ראו כאן.

לאינדקס אתרי בישול צמחוניים וטבעוניים ראו כאן.

השוואת התחייבויות אקלים: ניתוח מבוסס-מודל של הסכמות קופנהאגן

נייר עבודה חדש שהוכן במסגרת פרויקט הארוורד להסכמי אקלים בינלאומיים ופורסם בחודש שעבר מביא ניתוח מעניין של התחייבויות המדינות השונות שניתנו בתחילת 2010 כהמשך להסכמות קונהאגן מדצמבר 2009.

כזכור, במסגרת הסכמות קופנהאן נקראו המדינות השונות להצהיר עד סוף ינואר 2010 על המחוייבויות שהן תהיינה מוכנות לקחת על עצמן במסגרת הסכם פוסט-קיוטו, לכשיושג הסכם כזה. ניתוח ראשוני של המחוייבויות עליהן הצהירו המדינות השונות הובא כאן בפברואר השנה.

הבעיה בהצהות המדינות, עם זאת, היתה שכל אחת מהן בחרה שיטה שונה להגדרת מחוייבותה. חלקן המשיכו את 'שפת קיוטו' וקבעו את קיצוץ הפליטות בהשוואה לשנת הבסיס 1990. אחרות בחרו בשנת 1990 כבסיס להשוואה. אחרות, כמו סין והודו, לא המתייחסות לעבר אלא לעתיד, ומבטיחות להוריד את אינטנסיביות הפחמן לדולר תוצר. אחרות, כמו ישראל, מצהירות על נכונות לקיצוץ ביחס ל'עסקים כרגיל' – כלומר לצפי הפליטות אם לא תינקט כל פעולה לצמצום.

נייר העמדה שכתבו וורן מקקיבין, אדל מוריס ופיטר ווילקוקסן עבור מרכז הארווארד מנסה להביא את מחוייבות המדינות השונות למכנה משותף אחיד, ואז להשוות ביניהן. המתודולוגיה פחות חשובה. תוצאות ההשוואה הן החלק המעניין.

המנצחת הגדולה בהשוואה הזו היא בלי ספק יפן, שעל פי כל קנה מידה מחוייבת כיום לקיצוץ העמוק ביותר של פליטות co2 עד 2020. יפן מתחייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 25 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב 1990. בחישוב של השוואה לעסקים כרגיל מדובר בקיצוץ של 48% – קרוב מאוד ליעד של 50% שהפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC המלי עליו ב 2007 כתנאי לעצירת התחממות כדור הארץ ברמה סבירה של התחממות בת 2 מעלות 'בלבד' במהלך המאה ה 21. בארץ השמש העולה כבר היום יש אינטנסיביות פחמן נמוכה לדולר תוצר, כך שהיא באמת מהווה מופת ליתר העמים.

גם אירופה המערבית יוצאת טוב מההשוואה: היא מחוייבת שעד שנת 2020 הפליטה השנתית שלה תהיה נמוכה ב 20 אחוז מהפליטה השנתית שלה ב  1990. סיכוייה לעמוד ביעד הזה טובים, ועמידה כזו תביא אותה להישג טוב עוד יותר מזה שקיוו להשיג באצעות פרוטוקול קיוטו, שם היתה המחוייבות לרדת עד 2012 רק ב 5% מול פליטות 1990. ארה"ב מחוייבות כיום לקיצוץ שמשמעותו פליטה שנתית ב 2020 שתהיה נמוכה רק באחוז אחד מול 1990. אוסטרליה תעלה ב 30 אחוז ביחס ל 1990. על פי הצהרותיה בקופנהאגן, אגב, ישראל כמעט כופלת את הפליטה השנתית שהיתה בה ב 1990.

הודו, שהתחייבה לצמצם את אינטנסיביות הפחמן שלה לדולר תוצר ב 20 אחוז עד 2020, צפויה לפלוט באותה שנה פי 3.5 (350 אחוז) בהשוואה ל 1990. סין, שמתעתדת לצמצם את פליטותיה ב 2020 בכ 22 אחוז ביחס לעסקים כרגיל תפלוט באותה שנה קרוב לפי חמש בהשוואה ל 1990. במקרה של הודו, סין וברזיל יש כמובן לקחת בחשבון שהפליטה ההיסטורית שלהן, כלומר החוב שלהם למאזן החום של האטמוספירה, הוא קטן הרבה יותר משל מדינות המערב ומזרח אירופה שתהליכי התיעוש שלהם התחילו מאה שנה מוקדם יותר.

מדינות הגוש הקומוניסטי, בגלל ההיסטוריה התעשייתית המיוחדת שלהן, נמצאות במצב שונה. הן אמנם מתעתדות להגיע ל 2020 עם פליטה שנתית נמוכה ב 15 אחוז מזו שהיתה בהן ב 1990. אבל עיקר ההפחתה התרחשה בגלל המעבר משיטות הייצור המזוהמות בעידן הקומוניסטי לייצור נקי יותר מאז. הקיצוץ הזה יבוא לידי ביטוי בירידה של אחוז אחד בלבד בהשוואה לעסקים כרגיל.

המחקר לקח גם את המחוייבויות של המדינות השונות לקיצוץ פליטות וחישב את העלויות הכספיות של הקיצוץ. החישוב מביא הירידה בתוצר מקומי גולמי (תמ"ג) ב 2020 בהשוואה לתמ"ג שהה מתקיים ב'עסקים כרגיל' (כלומר בלי קיצוץ):

אוסטרליה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

קנדה – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

ניו-זילנד – 6 אחוז ירידה בתמ"ג

מדינות אופ"ק – 6 אחוז ירידה בתמ"ג (גם בגלל הירידה בשימוש בנפט בשוק העולמי).

יפן – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

מערב אירופה – 5 אחוז ירידה בתמ"ג

סין – 4 אחוז ירידה בתמ"ג

ארה"ב – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר – 3 אחוז ירידה בתמ"ג

בחישוב גלובלי, אגב, יוצא שהקיצוץ העולמי עד 2020 בהשוואה לתסריט העסקים כרגיל מסתכם בירידה בת 17.5 אחוז. זה מעט מדי, ומאוחר מדי, ורחוק מאוד מהיעד של 50% שיבטיח שהתחממות כדור הארץ לא תצא משליטה.
17.5 אחוז קיצוץ ביחס לעסקים כרגיל זה אגב דומה מאוד למחוייבות שלקחה על עצמה מדינה ים תיכונית מסויימת, דוברת עברית. זו שמדיניות האקלים שלה עד כה מתבססת על הניסיון להסתתר ולהסתגר בבינוניות כל כך חיוורת שאיש כלל לא ירגיש בקיומה…

מאת כרמית לובנוב

התימה המרכזית  של הכינוס העולמי ה- 17 של האגודה לסוציולוגיה הבינלאומית שהסתיים ב 17 ביולי 2010 בגוטנבורג, שוודיה, היתה "עולם בהשתנות", תוך התייחסות במיוחד לשינויים שמקורם בפעילות האדם. הסוציולוגיה עצמה היוותה פלטפורמה דואלית, הן כתורמת להבנת השינוי עצמו, והן כתחום מחקר משתנה בעולם העובר תמורות עמוקות. הנושאים שנבחרו היו לאו דווקא נושאים מסורתיים במחקר הסוציולוגי אלא נושאים בעלי חשיבות להבנת המציאות הגלובלית העכשווית המורכבת. אחד מהם היה שינוי אקלים.

ביום שלישי ה 13 ביולי, 8:30 בבוקר, חום יולי לא רגיל לעיר הצפונית, ובאולם הקונגרסים (הלא ממוזג) ישבו סביב שולחן עגול בכירי החוקרים בעולם בתחום האקלים וההיבטים החברתיים של שינויי אקלים, צדק ופוליטיקה בינלאומית. אחד מהם היה פרופ' דאנלאפ ריילי (Dunlap Reiley), מאוניברסיטת אוקלהומה, מי שנחשב כאחד מאבות "הסוציולוגיה הסביבתית" והוצג בפתח הדיון כ"מי שאין צורך להציגו כפי שאין צורך להציג את בוב דילן". דנלופ סקר את הפרסומים בעשורים האחרונים אודות שינויי אקלים בעולם כ'תופעה' בפני עצמה. הוא תיאר את "מכונת ההכחשה" שמנסה לייצר אי וודאות אודות המקורות האנתרופוגניים של שינוי האקלים, במטרה לערער את הקריאה לשינוי מדיניות ולהקטנת פליטות. לפי דנלופ בראש יצרניות הספק נמצאות תעשיית הדלקים המחצביים. האמצעים העקריים שהם עושים בהם שימוש הם קרנות פילנטרופיות שמממנות באפן מתוחכם צוותי חשיבה וזריעת דיס-אינפורמציה לגבי שינוי אקלים,תוך היעזרות בחברות יחסי ציבור ותאגידי מדיה גדולים כמו רשת פוקס.

דובר ידוע אחר היה פרופ' טימונס-רוברטס (Timmons-Roberts) מארה"ב, שהציג את העדר ההסכמה על מדיניות אקלים גלובאלית עד כה כתוצר של דיונים כושלים בין מדינות צפוניות לדרומיות. את הסיבה המבנית העמוקה לכשלון השיחות מייחס טימונס-רובינס לכך שאי-שוויון מחליש שיתוף פעולה. המלצתו היא לפיכך שמו"מ בנושאי מדיניות אקלים חייב להיות רחב הרבה יותר, ושהסכמי פוסט-קיוטו חייבים לכלול סוגיות של צדק והתייחסות לשיתוף פעולה. לכן הוא מציע לכלול שורה של נושאים כמסחר, השקעות, והסכמים בנושאי זכויות קניין רוחני בדיוני אקלים.

במושב דיון מרכזי אחר בתחום "קיימות חברתית וצדק סביבתי" הציג חוקר גרמני בשם הנינג בסט (Henning Best) מחקר ראשון המתעד אי שוויון בהקצאת טובין ובפיזור רעות סביבתיות במרחב אורבני בגרמניה. המחקר, שהתבסס על פרמטרים סביבתיים מדידים, מגלה שבשכונות מוחלשות מבחינה כלכלית, למשל שכונות של מהגרי עבודה, שיעור ההיחשפות לרעש גבוה יותר מאשר בשכונות בעלות אוכלוסיה חזקה. כמו כן, המחקר עקב אחר הדינאמיקה בשינוי מגורים בעקבות מטרדי רעש, באופן שהנשארים באזורים עם מוקדי רעש גבוה הם האוכלוסיות החלשות מבחינה כלכלית.

במושב זה הצגתי את ההתפתחות הקונצפטואלית של מושג הצדק הסביבתי בארץ  על פי מודל הפעילות שלנו המתקיים מאז 2004. המודל מתבסס על פעילות שטח, השפעה על שיח והשפעה על קובעי מידניות. מקרה המבחן שהצגתי הוא יוזמת האגודה לצדק סביבתי בישראל לפעילות אזרחית בנושא תכנית הרכבת בתוואי עכו-כרמיאל. תכנית הרכבת שאושרה עקרונית בממשלה בפברואר 2010 היא רכבת רגילה ('כבדה'), שמבחינת תשתית מסילתית וציוד נוסע (קטרים וקרונות) אינה בנויה לעצירה ביישובים הערביים הפזורים בין עכו לכרמיאל. החלופה התכנונית של רכבת קלה שנדחתה ע"י הממשלה, לעומת זאת, יכולה לשרת את רוב היישובים הפזורים על ציר נסיעתה. היא עדיפה הן מבחינה סביבתית והן מבחינת יתרונות כלכליים וחברתיים לאוכלוסיה המקומית.

מודל הפעולה של האגודה לצדק סביבתי בישראל בנושא הרכבת בגליל מתבסס על ההנחה שתחום 'הצדק הסביבתי' אינו רק תחום תיאורטי המתאר אי-שויון סביבתי ותכנוני, אלא הזדמנות לפעול כחוליה מקשרת שבין שיקולים סביבתיים ושיקולים חברתיים, כולל  זכויות אזרח. התגובות הראשוניות לפעילות האגודה בנושא הרכבת בגליל מגלות שתחום הצדק הסביבתי הולך ורוכש לעצמו מעמד עצמאי, ושהוא צריך ויכול להיות מוטמע בתהליכי תכנון וחשיבה סביבתית מתקדמת.

כרמית לובנוב, מנהלת שותפה יחד עם ד"ר תאבת אבו ראס של האגודה לצדק סביבתי בישראל (הוקמה ב- 2009). דו"אל: don1298@netvision.net.il

אתר אמנת האקלים של האו"ם UNFCCC כולל עכשיו אתר משנה ובו מפה עולמית אינטאראקטיבית של פליטות גזי חממה. יש בו מידע מגוון, מעניין ואיכותי ביותר על מצב פליטות גזי החממה בעולם מאז 1990 ועד 2008, שהיא השנה השוטפת מבחינת הדיווח הפורמאלי של המדינות השונות על מה שנעשה בשטחיהן. הדגש הוא על מדינות נספח I של פרוטוקול קיוטו – כלומר 34 המדינות המתועשות שלקחו על עצמן מחוייבות של ממש בפרוטוקול (האיחוד האירופי מופיע שם גם כמדינה בפני עצמה, בשתי גרסאות – 15 המדינות של עד 2004 ו 27 המדינות של אחרי 2004). לכן זה נראה כאילו יש שם 36 'מדינות'.

כשמקליקים על הלינק נפתחת מפה עולמית בסיסית שמציגה את שיעור השינוי של פליטת סה"כ גזי חממה בכל מדינה. ואם משתמשים בשלושת החלונות שמעל למפה, אפשר לקבל חיתוכי מידע הרבה יותר מגוונים ומפורטים.

• בחלון השמאלי אפשר לעבור מנתונים על סה"כ הפליטות בכל מדינה לפליטות מסקטורים ספציפיים כמו תחבורה, אנרגיה, תעשיה, חקלאות ורבים אחרים. כולל אגב חישובי פליטות שנוספו או נגרעו כתוצאה משינויים בשימושי קרקע ותוספת או גריעה של ייעור. מעניין.
• בחלון האמצעי אפשר לעבור מנתונים המתייחסים לסה"כ גזי החממה לנתונים ספציפיים לגבי כל אחד מ 6 גזי החממה העיקריים בנפרד.
• בחלון הימני אפשר לעבור מסה"כ השינוי בין 1990 ל 2008 לחיתוך לפי שנה. כלומר לראות עבור כל מדינה (ואם רוצים עבור כל סקטור ועבור כל גז חממה) את העליה או הירידה בפליטה בשנה ספציפית.

כמעט בכל הטבלאות והחיתוכים רואים שמדינות מזרח אירופה מובילות במדדי צמצום הפלטות. זה נובע מכך ששנת הבסיס לחישובים – 1990 – היא עבור רובן גם שנת המעבר ממערכי הייצור עתירי הפליטות שאפיינו את הכלכלה הקומוניסטית למערכי הייצור הנקיים יותר של המערב. וכמובן מעבר מכלכלה שמבוססת על תעשייה כבדה לכלכלה מעורבת יותר.

לא כל פרויקט תשתיות גדול שהופרט על חשבוננו וניתן במתנה לטייקוני המשק משפיע בהכרח על מאזן פליטת גזי החממה. אבל הנה, במאמר שפרסמתי בהארץ הבוקר, אני מביא מקבץ של שלושה מיזמים כאלה שכן נושאים גם משמעויות בתחום הפליטות. אחד הוא הרכבת הקלה – שהשנים הארוכות שמבוזבות בחלומות באספמיא על התקנתה עולה לנו בהזנחה פושעת של הפתרון האמיתי לגוש דן – רשת אוטובוסים BRT מהסוג שמוצע במסגרת התכנית מהיר בעיר. בינתיים כמובן עוברות עשרות שנים, כשבכל יום נכנסים לתל אביב חצי מיליון אגזוזים שכל אחד מהם מחובר לתא כלא מתכתי שסוגר על אסיר תנועה אחד או מקסימום שניים.
השני הוא כביש חוצה ישראל – בן הברית החוץ-תל-אביבי הנאמן של חנק הרכב הפרטי בתוך העיר.
השלישי הוא מיזם הגז הטבעי בחופי ישראל. מרכיב חיובי דווקא מבחינת מאזן גזי החממה, שההפרטה נותנת אותו כפרי בשל בידי טייקונים ומרחיקה את פירותיו (הכלכליים) מציבור הבעלים שלו, כלומר מכולנו.

רוברט קוהאן, פרופ' ליחסים בינלאומיים בפרינסטון, ודיויד ויקטור, פרופ' למשפטים בסן דייאגו שמתמחה ברגולציה, פרסמו בתחילת השנה מאמר דיון מעניין אותו הכינו במסגרת פרויקט אוניברסיטת הארווארד להסכמי אקלים בינלאומיים  (The Harvard Project on International Climate Agreements) שמתנהל בבי"ס קנדי לממשל שם.

המאמר, ששמו 'משטר מורכב לשינוי אקלים' The Regime Complex for Climate Change קוהאן וויקטור טוענים שאין כיום משטר גלובלי אחיד כובל של אמצעים לעצירת שינוי אקלים. מה שקיים הוא  פסיפס מורכב של משטרים חלקיים, ספציפיים, שנוצרו בידי קבוצות מדינות והתארגנויות אחרות במערכת הבינלאומית. הם מתארים את המורכבות, מסבירים את הגנאולוגיה שלו, ואז טוענים שפיתוח והבהרה של המצב הקיים הוא מהלך עדיף על ניסיון סיזיפי של הקהילה הבינלאומית להגיע להסכמה על משטר אחיד. כיצד לשפר את הפסיפס הנוכחי? לדעתם, הפוטנציאל העיקרי היא בתחום הגמישות ויכולת ההתאמה שלו לתנאים משתנים. ההתאמה הזו לדעתם חשובה כשמדובר באי וודאות גיאו פוליטית מהסוג שמאפיינת את תחום האקלים, שבו מצד אחד יש הסכמה הצהרתית גבוהה בין מממשלות על מהות הבעיה ועל המחוייבות לפעולה, אבל מצד שני יש פערים גדולים ברמת הענין והיכולת להפוך מחוייבות כזו לפעולה ממשית.

קוהאן וויקטור מזהים את האטמוספירה כנחלת כלל גלובלית (קוהאן כבר כתב על נושא זה בעבר, בעבודה משותפת עם הנובליסטית מ 2009 אלינור אוסטרום). הם מתייחסים למאזן הגזים והחום הקיים באטמוספירה כמשאב גלובלי משותף, ומאפיינים ארבע דרכים שלדבריהם כבר הוכחו כאפקטיביות כשרוצים לתמרץ שחקנים לפעול לשימור משאב גלובלי משותף. האחת היא יצירת תמרוץ כלכלי ברור לפעולות שימור. השניה היא יצירת יתרון כלכלי מיוחד לאלו שיפעלו ראשונים בתחום (First movers). השלישית היא יצירת יתרון ל'מועדוני שימור' (הדוגמה שלהם היא איחוד המדינות הצפון אטלנטיות להגנה על עורות כלבי ים. זהו ארגון שמגביל את קנדה והאחרות מבחינת מספר כלבי הים הניצודים, אבל באותה נשימה גם עוצר לחלוטין ציידים ממדינות אחרות שאינן שייכות ל'מועדון'). והרביעית היא העמקת היתרונות שיכולים להיווצר מהסדרים דו צדדיים בין מדינות.

המאמר מעניין מבחינת יכולת הניתוח שלו. אך כדאי לשים לב לגישה השמרנית יחסית ליחסים בינלאומיים שמנחה אותה. יש בו גם הד (רפה אמנם) לטענות המתלהמות הנשמעות מהימין האמריקני על כך שאמנת האקלים של האו"ם, על הנסיונות שלה להגיע להסכם גלובלי אחיד ומחייב, עלולה להגביל את החירות המדינית ש מדינות ספציפיות (קרי: ארה"ב) באמצעות הקמת 'משטר עולמי'.

הנה הרצאה שנתן קוהאן על הערכת מוסדות בינלאומיים העוסקים בשינוי אקלים בפרינסטון בפברואר 2009. הקליפ ארוך (כשעה וחצי) אבל מקיף מאוד, והדיון שבעקבות ההרצאה מרתק.

לקראת יום עיון שעוסק באחריות תאגידית וצדק סביבתי באפריקה היום בפקולטה למשפטים אוניברסיטת ת"א, עשיתי כמה חישובים על חלקן היחסי של מדינות אפריקאיות מרכזיות בכל מה שקשור להתפתחות משבר האקלים. הכלי שבו עשיתי שימוש הוא אינדקס הפליטות ההיסטורי, שבמהדורה הראשונה שלו שפרסמתי כלל חישובים רק לגבי 15 המדינות הפולטניות ביותר בהיסטוריה + ישראל.
לקראת הכנס היום חישבתי גם את חלקן של האפריקאיות.
את הטבלה המלאה אפשר לראות כאן.
התוצאה המשמעותית ביותר של החישוב היא שאם לוקחים את 12 המדינות הארפיקאיות שפלטו את כמויות ה CO2 הגדולות ביותר (תקופת החישוב היא 1850-2004), מקבלים שבסך הכל הן אחראיות ביחד לפליטה של כ 25 מיליארד טונות. הכמות הזו מייצגת  1.75% מכלל הפליטות ההיסטוריות העולמיות.

מבחינת משקלן באוכלוסיית העולם (2008) מייצגות המדינות הללו 8.71% מכלל האוכלוסיה העולמית. ואז, כשמחלקים את שיעורן בפליטה הגלובלית לשיעורן באוכלוסיה הגלובלית מקבלים אינדקס של 0.201, (אינדקס של 1.00 מייצג פרופורציה מאוזנת בין גודל האכלוסיה לפליטה ההיסטורית). לארה"ב , לשם השוואה, יש אינדקס פליטה היסטורי של קרוב ל 10 – כלומר היא פלטה לאורך ההסיטורי פי 10 מכמות הפליטה ,שהיתה מותרת לה לפי משקלה היחסי באוכלוסית העולם. מדינות מתועשות אחרות מציגות גם הן אינדקס פליטה היסטורית גדול משמעותית מ 1.00, חלקן כמה מונים.

אגב אם משמיטים מן החישוב הזה את דרום אפריקה, מדינה שאורח החיים של הלבנים בה היה מאז ומתמיד דומה לזה של עשירי המדינות המתועשות, מקבלים שיתר 11 המדינות האפריקאיות שנכללו בחישוב אחראיות לפליטה היסטורית של 11.5 מיליארד טונות בלבד – רק 0.82% מכלל הפליטה ההיסטורית הגלובלית. אוכלוסית 11 המדינות הללו מייצגת 8.04% מכלל אוכלוסית העולם. מה שאומר שאינדקס הפליטה ההיסטורית שלהן (ללא דרום אפריקה) הוא נמוך אף יותר – רק 0.101

הנה קטע וידיאו שהכינה האוניברסיטה של האו"ם על פגיעת משבר האקלים באפריקה