הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

כדאי להיכנס לבלוג המצויין של יוסי לוס, שעוסק בשאלות רבות ומגוונות הכרוכות בתקשורת, גלובליזציה, ניאו-קולוניאליזם ועוד, ולראות את האבחנות שמביא יוסי בפוסט חדש העוסק בספקנות האקלים. הפוסט סוקר מחקר חדש על תקשורת ושינוי אקלים, ומראה שההטייה התקשורתית המוכרת ברוב מדינות המערב, זו שמביאה את כלי התקשורת לצייר את עולם הידע והמחקר הכרוך בשינוי אקלים כ'שנוי במחלוקת' ומייצג 'ויכוח', נעדרת כמעט לחלוטין מכלי התקשורת במדינות המתפתחות. שם מוצג משבר האקלים כפי שהוא: מערכת מוצקה וקוהורנטית של מחקר מדעי מתחומים רבים המצביע על תהליך הרסני. כדאי לקרוא.

הפגנת המיליון של היום אלי לא תוציא מיליון לרחובות, אבל היא חיונית חשובה מאין כמוה. וגם אם ההקשרים הסביבתיים של אי-צדק חברתי וההקשרים החברתיים של אי-צדק סביבתי קצת נשכחו במחאה הזו – למרות העבודה המבורכת של מגמה ירוקה, מרכז השל, האגודה הישראלית לצדק סביבתי ואחרים – המאבק משיק ומצטלב בנקודות רבות. ההיגיון הניאו-ליבראלי מעצב גם את דפוס ניצול משאבי הסביבה, ועושה זאת תוך העמקה והנצחה של אי-שייון. כך בקרקע ובמים, כך בפיזור הזיהומים והסיכונים הבריאותיים, כך בזכיונות לתשתיות אזרחיות שנמכרו בזול למקורבים מעל ראשו של הציבור (כביש חוצה ישראל, קידוחי הגז הימיים, התפלת מים, ייצור, שינוע ושיווק חשמל ברפורמה הקרבה במשק החשמל, החלוקה של מכסות אנרגיה סולארית ועוד).

אז גם אם ההכרה שהנושא הסביבתי קשור בחבל הטבור לשאלות הליבה של המחאה שהעירה כאן הקיץ את ישראל אחרי תרדמת של דור וחצי תתמהמה, היא בוא תבוא!

בינתיים, באוסטרליה, קרב איתנים על חוק אקלים שעשוי להיות חלוצי ולהורות את הדרך למדינות רבות אחרות בענין רגולציה של משטר פליטות טוב מועיל יותר עבור עתיד האנושות.

כאן כתבה של הבי בי סי על החוק המוצע.
כאן כתבה דומה ב סי אן אן
כאן מאמר מבלומברג על אוסטרליה שכבר עברה את ארה"ב בפליטות פחמן לנפש.
כאן משהו מהאקונומיסט על הויכוח הציבורי באוסטרליה בנושא
וכאן כתבה באינדיפנדנט על חלקו של רופרט מרדוק, שמעורב בפרויקטים הרסניים לסביבה במקומת רבים (כולל סיפור פצלי השמן בשפלת יהדה שלנו) בנסיון הפוליטי של התאגידים למנוע מהפרלמנט האוסטרלי להעביר את החוק.

וכאן אתר אבאאז לחתימה בתמיכה בחוק.

מאמר חדש שלי שהתפרסם בעמוד הדעות של 'הארץ' הבוקר, ועוסק בהיבטים הכספיים הבעייתיים של המכונית החשמלית של 'בטר פלייס'. המכונית, שעולה על הכבישים בימים אלו, תהיה יקרה לרכישה, למרות חיתוך מס הקניה על מכוניות חשמליות מ 70 ל 10 אחוז. עלות האנרגיה להסעתה תהיה גבוהה יותר מעלות הדלק למכונית משפחתית דומה שגומאת קילומטראז' ממוצע, וכמעט כפולה מעלות הדלק למכונית היברידית שנוסעת מרחק דומה. ועלות החשמל שתמכור   'בטר פלייס' ללקוחותיה תהיה פי עשר מהמחיר שתגבה חברת החשמל מ'בטר פלייס', שמרגע שקנו את המכונית החשמלית הפכו לקהל שבוי (אין להם שום אלטרנטיבה לחבילת ההנעה של החברה). כל זה אומר שמספר המכוניות ש'בטר פליס' תמכור בישראל יהיה מצומצם: אפילו בישראל יש גבול עליון למספר הפרייארים. אבל לא בטוח של'בטר פלייס' איכפת. הכסף הגדול שתעשה החברה יבוא מהמונופול שנתנה לה ממשלתנו, זו שנלחמת בחירוף נפש בריכוזיות המשק, על הקמה ותפעול של תחנות הטענה והחלפה של סוללות הרכב. המונופול הזה הופך כמובן את כל יבואני המכויות החשמליות אי פעם – ואת כל לקוחותיהם – לתלויים לחלוטין ל'בטר פלייס'. כי ככה זה בישראל: כל מוצר שווה כסף, אבל מוצר  שיש עליו מונופול שווה זהב גם אם הוא פגום.

המאבק על עתיד האטמוספירה, שהוא למעשה על עתיד האנושות, יוכרע באמצעות ההצלחה (או הכשלון) בצמצום כמות הפחמן דו חמצני (פד"ח) באטמוספירה ובהחלשת אפקט החממה. יש כמה דרכים לעשות זאת, ואחת מהן מתקדמת לאחרונה בצעדי ענק מעודדים: הגנה על יערות הגשם.
לצמחים בכלל ולעצים טרופיים מפותחים ופעילים בפרט יש יכולת חשובה לקבע פד"ח – כלומר 'לשאוב' אותו מן האויר ולהשתמש בו לבנית הצמח. היכולת הזו למשוך פד"ח מן האויר נפגעת בכל פעם שעץ נכרת. וכשמחצית האחוז משטח יערות העד של כדור הארץ נכרת בכל שנה, ברור שבכל עשור המערכת הטבעית מפסידה כ 5% מיכולת קיבוע הפד"ח שלה. אם זה יימשך באין מפריע לאורך המאה ה 21 כולה, יכולת קיבוע הפד"ח תצטמצם בעשרות אחוזים, והסיכוי להשתלט על התחממות כדור הארץ יפחת בהתאם.
זוהי הסיבה ששימור יערות הפך בשנים האחרונות למאמץ בעדיפות עליונה עבור הקהילה הבינלאומית, שגם מוכנה להקציב לכך סכומים לא מבוטלים של כסף. לאחרונה מצטרפים למאמץ גם בנקים מסחריים גדולים ובתי השקעות מרכזיים כמו מריל לינץ', גולדמן סקס, בנק פאריבאס הצרפתי ואחרים.
הרעיון פשוט: כל יערות הגשם מרוכזים במדינות מתפתחות באפריקה, דרום אמריקה ודרום מזרח אסיה. כולן מתפרנסות כך או אחר ממכירת העץ, וגם ממכירת שטחי היער המבוראים לתאגידי החקלאות התעשייתית, שמשתמשים בהם לגידול סויה, תירס ומינים אחרים שנסחרים בבורסת המזון העולמית. התכנית שמקודמת עתה באגרסיביות היא שבמקום למכור פעם אחת ויחידה עצים כרותים, מדינות יערות הגשם יימכרו בכל שנה מחדש את יכולת קיבוע הפחמן של עצים עומדים. עכשיו צריך רק למצוא את המקור הכספי שיאפשר זאת.
דרך אחת היא כמובן לקוות שבמדינות המתועשות העשירות יימצאו מספיק אנשים בעלי מודעות סביבתית שיסכימו לתרום את הכסף. זה יהיה נחמד, ויש כבר פרויקטים כאלה. אבל הניסיון מהם מראה שאין סיכוי שכספי תרומות כאלו יתחרו בהצלחה בכסף של תאגידי ענק שמתפרנסים מכריתת יערות וחקלאות טרופית.
הפתרון מגיע מכיוון אחר. לנגד עינינו הולך ונוצר שוק פיננסי חדש, שבו תאגידים במדינות מתועשות שכיום פולטים כמויות פד"ח גבוהות מן ההיתר החוקי שיש להן, יממנו את שימור יערות הגשם ו'יזדכו' על יכולת קיבוע הפד"ח ששניצלה בזכות כספם. התשתית החוקית לכך קיימת, בעיקר במדינות מערב אירופה. במדינות מפותחות רבות יש כבר היום חקיקה שמגבילה את מות הפד"ח שתאגידי אנרגיה, תחבורה ותעשייה יכולים לפלוט. זה אומר שתאגידים רבים כבר נמצאים במצוקה. הם יכולים או להשקיע כסף רב בטכנולוגיות שיצמצמו את כמות הפד"ח שהם פולטים, או לשלם קנסות כבדים, או להזדכות על חוב הפד"ח שלהן באמצעות מימון שימור יערות הגשם ויכולות הקיבוע שלהם.
הכסף יעבור באמצעות בורסה בינלאומית. התאגידים, שיהיו תחת לחץ חוקי ורגולטיבי גובר לשפר את מאזן האשראי הפחמני שלהם, יהיו הקונים, המדינות שהיערות שלהם יכולים לקבע פחמן יהיו המוכרים, וליחידת אשראי פחמן (טון פד"ח) יהיה מחיר שיעלה וירד לפי הביקוש וההיצע עם הזמן. הכסף שישלם תאגיד חשמל בבריטניה או בגרמניה עבור האשראי הפחמני שלו יועבר באמצעות הבורסה לפרויקטים שייטיבו עם הקהילות המקומיות באיזורי היערות באפריקה או באסיה. (התכנית לוקחת בחשבון את העובדה שכספי פיתוח שמועברים למדינות עולם שלישי לא תמיד מוצאים דרכם לפרויקטים שאליהם יועדו. אמנת האקלים של האו"ם, שמובילה את הרגולציה של התחום הזה, פיתחה כמה וכמה אמצעי ביטחון להבטיח שהכספים יושקעו בקהילות הרלבנטיות ולא בחשבונות הבנקים של הפוליטיקאים).
מערכות הבדיקה והרגולציה הבינלאומית שהוקמו לאחרונה לצורך בדיקה ואישור של עסקאות כאלה אישרו עד כה קרוב לארבעים פרויקטים. הפרטים של שני פרויקטים שאושרו בשבועות האחרונים, במעורבות ממשלת קניה והבנק הצרפתי פאריבאס, מלמדים על הכלל. פרויקט אחד בהר קניה, קטן יחסית, מקיף 1565 הקטאר (15,650 דונם). שימור היער בו התחיל כבר ב 2004, ועל פי הנתונים שאושרו, השטח היה אחראי בשבע השנים מאז לקיבוע של 80,627 טון פד"ח, כלומר 11,518 טון לשנה, כלומר 7.36 טון פד"ח להקטאר, כלומר 736 ק"ג לדונם. פרויקט אחר, גדול הרבה יותר, בקסיגאו שבקניה, מקיף 169,741 הקטאר (1,697,410 דונם), ואחראי בכל שנה לקיבוע 1,000,870 טון פד"ח – 5.89 טון להקטאר, או 589 ק"ג לדונם. (ההבדלים ביכולת הקיבוע בשני האתרים נעוצים במאפייני היער, סוגי העצים, גילם, ומשתנים אקולוגיים אחרים).
בבורסות הפחמן הצומחות במהירות ניתן כבר היום לקנות ולמכור יחידות אשראי פחמני, כלומר יכולות קיבוע פד"ח עתידיות. המחיר כיום נע סביב 15 יורו לטון, והשחקנים הפיננסיים הגדולים כבר נכנסו לשוק. הם קונים במחירים של היום, שנחשבים זולים, יחידות אשראי לעשר או עשרים שנה קדימה. והם בונים על כך שהחקיקה שהולכת ומכבידה את ידה על תאגידי הפחמן הגדולים במדינות העשירות תכריח בקרוב מאוד את התאגידים לרכוש בדחיפות אשראי פחמני. זה יקפיץ את המחיר לטון אשראי פחמני שנתי אל-על, ויחידות האשראי שנרכשות עתה יימכרו בשנים הבאות ברווח יפה.
יהיו מי שיאמרו שכל הענין מציע דרך מילוט אידיאלית (בעיקר זולה) לתאגידים שמרויחים סכומי עתק, שיוכלו מעכשיו לקנות בזול יחסית יחידות אשראי פחמני ולהתחמק מהשקעות עתק הכרחיות בטכנולוגיה מקטינת פליטות. ההיגיון הזה סביר, אבל צריך לראות את התמונה כולה. יש צורך דחוף בהקטנת פליטות, אבל שימור היערות, שהכחדתם שקולה להגברת פליטות, דחוף לא פחות. ברור כשמש שמדינות שלא ייצרו לעצמן הכנסה שנתית קבועה מיכולת הקיבוע של עצים חיים ימשיכו להתפרנס ממכירה חד פעמית והרסנית של עצים מתים לתעשיית העץ ושל חלקות יער מבוראות ומדולדלות לחקלאות המתועשת. לכן יש צורך להתקדם בשני הכיוונים – שימור יערות והקטנת פליטות – ולדאוג שאחד לא יבוא על חשבון השני.

האבק מתחיל לשקוע על הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם שננעלה בשבת האחרונה בקנקון. אפשר לגשת לסיכום התוצאות ולמבט קדימה.

ראשית, ההחלטות שקיבלה הועדה מסמנות תבוסה ניצחת למכחישי האקלים. לקראת ועידת קופנהאגן ב 2009 התגברה עצמת המתקפה הכאילו-מדעית נגד הקונצנזוס המדעי בענין משבר האקלים. תאגידים כמו חברת זיקוק איחסון והובלת הנפט של האחים קוך (קוץ') הפנו סכומי עתק למימון מכוני מחקר מפוקפקים. המטרה לא היתה קידום המחקר אלא קיעקוע הקביעה המקובלת על רוב המדענים שמשבר האקלים הנוכחי הוא מעשה ידי אדם. כי אם הקביעה הזו נעלמת, נעלמת איתה גם הדרישה לשרוף פחות פחם, נפט וגז ותאגידים כמו האחים קוך יכולים להמשיך ולהרויח.

הכישלון בקופנהאגן אולי לא נבע מקמפיין ההכחשה, אבל גם לא תרם להפגתו. לקראת הועידה בקנקון התגברה שוב המתקפה ואז למרבה המזל קרסה לחלוטין ברגע האמת. הועידה החליטה פה אחד לקצץ מיליארדי טונות מהכמות השנתית של גזי חממה שנפלטת אטמוספירה. היא עשתה זאת בידיעה ברורה שהעלות המצטברת של החלטה כזו היא מאות מיליארדי דולרים. זו עדות ברורה לכך שב 193 מדינות יש ממשלות שממשיכות לסמוך על הסמכות והאינטגריטי של הממסד המדעי, ומסרבות להיכנע למניפולציות האינטרסנטיות של הימין הכלכלי.

ההתפתחות הזו היא מרשימה ומעוררת תקוה, אבל אסור לנוח על זרי הדפנה. עיתונאים בורים ועורכים שטחיים וחסרי אחריות ימשיכו מן הסתם להתפתות מפעם לפעם ולתאר 'מחלוקת' ו'ויכוח מדעי'. אבל לאט לאט גם הם יבינו שבין המדענים האמיתיים אין שום מחלוקת על משבר האקלים. להיפך. הם חולקים כאן הסכמה מדעית נדירה, כמעט מקיר לקיר. בקיצור, אחרי קנקון יותר ויותר אנשים – בוודאי אלה שבעמדות מפתח משפיעות – מבינים שקמפיין הכחשת האקלים הוא סוס מת. עכשיו הם מוכנים להפנות את האנרגיה לאיפה שבאמת צריך אותה – צמצום משבר האקלים והסתגלות אליו.

עכשיו לתוצאות המהותיות של הועידה. המטרה, כזכור היתה הסכם גלובלי שיהיה שאפתני, הוגן, מחייב.

האם הסכם קנקון שאפתני? התשובה היא חיובית. הועידה קבעה חד משמעית שהיעד המוסכם הוא עצירת עצירת הטמפרטורה הגלובלית ברמה שלא תעלה על 2 מעלות צלסיוס מעל הטמפרטורה העולמית הממוצעת שהיתה בפרוס המהפיכה התעשייתית. בטווח הארוך יותר היעד הוא להתייצב על רמת חום נמוכה אף יותר. זה יעד שאפתני וגם קשה להשגה. אבל הוא בלתי מתפשר, וזה חשוב.

מדד שני לשאפתנות של הסכם קנקון הוא ש 35 המדינות המפותחות הרשומות בנספח 1 לפרוטוקול קיוטו הסכימו להגדיל משמעותית את גודל הקיצוץ שלהן בפליטת גזי חממה. תזכורת: המחוייבות הנוכחית שלהם, שחלק אף עומדות בו בכובד, היא לרדת, עד שנת 2012, לכמות פליטות גזי חממה שתהיה נמוכה ב 5% מרמת הפליטות שלהן ב 1990. בקנקון הן הסכימו להוריד עד 2020 את רמת הפליטות לרמה נמוכה ב 25 עד 40 אחוז מהכמויות שפלטו ב 1990. הועידה הסכימה פה אחד גם שכל המדינות, כולל המתפתחות והכי פחות מפותחות, יצמצמו פליטות, אך במקרה שלהן היא לא קבעה בכמה ומתי.

מה בכל זאת חסר בהסכם השאפתני של קנקון? שנת יעד לתחילת ירידת כמות הפליטות השנתית הגלובלית. כן, למרות פרוטוקול קיוטו והרצון הטוב של כולם, האנושות עדיין פולטת לאטמוספירה בכל שנה יותר גי חממה מהשנה הקודמת. התקווה היתה שבקנקון תוכרז השנה שבה תתהפך המגמה, וכמות הפליטות הגלובלית תתחיל לרדת. זה לא קרה. אולי בועידה בדרבן בדצמבר 2011.

האם הסכם קנקון הוגן? גם כאן התשובה היא כן. המסמכים עליהם הסכימו בועידה מלאים התיחסויות המשקפות מחוייבות עמוקה לפיתוח במדינות העניות. זה עקרון מוצק, והוא שריר גם אם הדבר אומר ויתור על קיצוץ פליטות (או אפילו הגברתן) בשנים הקרובות כחלק ממאמצי הפיתוח הכלכלי במדינות העניות. מרכיב נוסף המציין הוגנות הוא תחילת פעולתה ב 2012 של קרן ההסתגלות הגלובלית. מטרתה היא הקמת צינור שדרכו יעבירו המדינות העשירות, אלו שאחראיות יותר להיווצרות משבר האקלים, כספים למדינות שיסבלו יותר. הקרן תצא לדרך עם 30 מיליארד לשנה (חציו אגב מיפן), ותגיע עד 2020 למחזור של 100 מיליארד דולר בשנה. היא תנוהל במעורבות המדינות המתפתחות. היא גם תהיה פחות בירוקרטית.

האם הסכם קנקון הוא מחייב? לא ממש. וודאי שלא יותר מכל אמנה או הסכם בינלאומי, שתמיד מבוססים יותר על רצון טוב והסכמות הדדיות ופחות על אכיפה ולחץ. בתחום הזה, אגב, עשוי לחול שיפור בועידה השנתית הבאה בדרבן בדצמבר 2011.

לסיום, ההצלחה היחסית בקנקון היא חשובה כי היא השיבה משהו מהאמון של המדינות – והציבור העולמי – באו"ם כזירה משמעותית להתקדמות בתחום האקלים. האלטרנטיבה – קריסת ועידת האקלים של האו"ם לפני שנוצרה מסגרת חלופית – היתה עלולה להוביל לכאוס אקלימי מסוכן, ולייאוש מצמית.

בקרוב – פוסט על המשמעויות של הסכמי קנקון לישראל, כולל דיון בועדת ההגיוי הלאומית לקיצוץ גזי חממה בראשות מנכ"ל האוצר.

.

בשבת בבוקר בקנקון, מכסיקו (אחר הצהריים בארץ) הגיעה הועידה ה 16 של אמנת האקלים של האו"ם לסיום. המליאה אימצה את הצעות ההחלטה שהעבירו אליה קבוצות העבודה השונות, ושזכו לליטוש אחרון בידי השרים וראשי המדינות שישבו על המדוכה בימים האחרונים.

הציפיות מהועידה היו נמוכות, ולכן ההסכם שהתקבל, שאינו שאפתני או רדיקלי במיוחד, יתקבל מן הסתם אצל רבים המעורבים בתהליך כמשהו שמכיל מעט מדי אך לא בא מאוחר מדי. מעל הכל, היכולת להגיע להסכם בועידה ארוכה, מורכבת ומשמעותית כל כך, חיזקה מאוד את האמון שיש למדינות וארגונים ברחבי העולם באו"ם כזירה אפקטיבית למאבק בשינוי האקלים. כישלון בקנקון מהוג שהיה בקופנהאגן היה יכול לסתום את הגולל על היומרה של האו"ם להיות גורם מוביל במאבק הזה, שרבם רואי בו מאבק על השרדות הציביליבזציה האנושית כפי שאו מכירים אותה.

עיקרי העסקה:

• כל המדינות – גם המתפתחות – יצמצמו פליטות
• המדינות המתועשות יצמצו את הפליטות שלהן לכדי 25 עד 40 אחוז מהפליטות שנרשמו בהן ב 1990, זאת עד 2020.
• מדינות עולם שלישי שימנעו בירוא יערות ויטפחות איזורי שימור טבע יקבלו על כך מימון מהמדינות העשירות
• קרן הסתגלות תעביר 30 מיליאר דולר למדינות עניות להתמודדות עם שינוי האקלים עתה, והסכום יעלה ל 100 מיליארד בשנה בעתיד.
• ניהול הקרן יהיה במעורבות מוגברת של מדינות עולם שלישי
• הקלות בהעברת טכנולוגיות דלות פחמן ואנרגיה ירוקה למדינות המתפתחות.
• סין, ארה"ב ומדינות אחרות שפולטות כמויו גדולות של גזי חממה יפתחו את שעריהן לפיקוח בינלאומי על רמות הפליטה והעמידה ביעדי צמצום.
• התהליך כולו יעבור בחינה מדעית בתום חמש שנים.

כאן אפשר לראות את נוסח ההחלטה שהתקבל על קרן ההסתגלות החדשה

וכאן על עתיד פרוטוקול קיוטו

וכאן על שיתוף פעולה ארוך טווח.

תשע מדינות באמריקה הלטינית מאיימות לעזוב את ועידת האקלים בקנקון באפן מיידי. ונצואלה, בוליביה, ניקרגואה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוואדור, הונדורס, אנטיגואה וסנט וינסנט התיחסו בשבת למסמך סיכום שנשיאות הועידה אמורה להניח על שולחן הפולטיקאים שעומדים להגיע לועידת האקלים בקנקון ביום שני כדי להתחיל את השלב המכריע של הועידה. התשע, הידועות גם כברית הבוליבארית, הודיעו שאם המסמך לא יכלול התייחסות מפורשת להארכת פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת אחרי 2012, הן בחוץ. עורך מדור הסביבה בגרדיאן הלונדוני ג'ון וידאל, הנמצא בקנקון, מעריך שהבוליבאריות משקפות עמדה המקובלת על מדינות מתפתחות רבות, כולל מדינות אפריקה ומדינות ערב.

ההודעה הדרמטית מעמידה את המשך השיחות בסימן שאלה. התהליך, שלטוב ולרע מתבסס על קונצנזוס, לא יכול לסבול פרישה פורמאלית של מדינות החברות באמנת האקלים של האו"ם, ולכן למרות שמדובר במדינות שאינן מרכזיות במיוחד לתהליך, הודעתן מטלטלת באופן רציני את השיחות.

אחד מסלעי המחלוקת בקנקון  הוא למה יש לחתור כיום, שנתיים לפני פקיעת התוקף של פרוטוקול קיוטו ב 31 בדצמבר 2012. מדינות העולם השלישי מבקשות להאריך את פרוטוקול קיוטו לתקופה נוספת – עד עשור. הן מודעות למגבלות של הפרוטוקול, שאמנם תקף פורמאלית אבל חסר שיניים של ממש. אבל מאמינות שההצלחה שכן היתה לו (יש כמה מדינות חשובות במערב אירופה שמצליחות לעמוד במחוייבות שלהן והורידו את הפליטות שלהן באופן משמעותי) יכולה להתחזק בתקופה שניה, במיוחד אם יוכנסו בו כמה שינויים. והחשוב ביותר: הן אוהבות את העיקרון המנחה של קיוטו, שמשקף צדק סביבתי היסטורי, על פיו המדינות העשירות מתחייבות לצמצום פליטות בעוד המדינות הפחות מתועשות מתחייבות להרבה פחות. המדינות המתועשות הרבה פחות מתלהבות, והיו רוצות לראות מצב שבו גם מדינות פחות מפותחות לוקחות על עצמן מחוייבות לצמצום הפליטות. לכן הן מאמינות יותר בהסכם חדש, שאיננו מתבסס על פרוטוקול קיוטו, אלא מגדיר מחדש משטר פליטות למאה ה 21 שבו יעדי הצמצום שיידרשו מהן לא ירחיקו לכת.

המחלוקת הוסלמה בתחילת השבוע כשיפן – מדינה שבאפן כללי התנהגה באחריות רבה בנושאי האקלים, הן בנושא צמצום פךיטות והן בנכונות שלה לממן חלק מקרן ההסתגלות – הודיעה חד משמעית שהיא לא תצטרף לתקופה שניה של פרוטוקול קיוטו, יהיה אשר יהיה. קנדה, רוסיה ואוסטרליה כנראה מסכימות עם יפן, אך טרם הביעה עמדה פומבית. בריטניה והאיחוד האירופי הודיעו שיסכימו לתקופה שניה של פרוטוקול קיוטו, בכפוף להסכמה של המדינות האחרות. ארה"ב, שכידוע לא אישררה מעולם את פרוטוקול קיוטו, עמדה בשנה שעברה מאחורי הסכמת קופנהאגן, שאותה היא רואה כגרעין של הסכם חדש,פוסט קיוטו.

ביום ראשון אין פעילות פורמאלית בועידה, אבל נראה שהאיום הבוליבארי יגרור התייעצויות קדחתניות בין ובתך המשלחות במהלך יום המנוחה, והכנות לקראת השבוע השני והמכריע בועידה.

בהיעדר תקווה של ממש להסכם גלובלי מקיף על צמצום פליטות גזי חממה, מרכז הכובד של ועידת האקלי בקנקון עובר ליעד פחות שאפתני אך אולי יותר ריאלי: הפיכת ההתחייבויות של המדינות המתועשות מ 2009  להקים קרן הסתגלות אקלים לטובת המדינות המתפתחות מרעיון בעלמא לתכנית אופרטיבית. ההתחייבות, כזכור היתה, שבתוך שנתיים יעמדו לרשות הקרן 30 מיליארד דולר, ושעד 2020 תגיע הקרן להיקף של 100 מיליארד דולר בשנה. יפן התחייבה לממן מיד כמחצית מהסכום ההתחלתי, כלומר 15 מיליארד דולר, האיחוד האירופי  כ 3 מיליארד וארה"ב כ 2 מיליארד. בקנקון אמורה התכנית הזו לרקום עור וגידים.

אבל יש בעיות.  ראשית, אנשים המצויים במדיניות של ארה"ב לקראת ובמהלך הועידה התרשמו בימים האחרונים שארה"ב תסרב לתת את חלקה בקרן, ואולי אפילו תפרוש מן השיחות בקנקון באופן הפגנתי, אם החבילה שעליה יסוכם בקנקון לא תכלול התחייבויות כלשהן גם מצד המדינות שייהנו מהסיוע. מייקל לוי, הממונה על אנרגיה וסביבה במועצה לענינים ציבוריים, קבוצת חשיבה המזוהה בדרך כלל עם הממשל בארה"ב, כתב בבלוג שלו כמה ימים לפני הועידה שהממשל, כולל אובמה שמנסה עתה להרויח חזרה את המרכז הפוליטי, מנסה להימנע בכל מחיר ממצב שבו הימין יצייר אותו כפראייר של מדינות העולם השלישי שיקבלו מענקים חינם ולא יבטיחו כלום. לכן המנטרה שמשמיעים האמריקנים לאחרונה היא 'הסכם כולל' על קרן ההסתגלות, ולא הסכם חלקי שמדבר על התשלום ולא קובע דבר בענין התמורה. הם גם נוטים להקשיח את עמדתם בדבר הנהלת הקרן, ועומדים על כך שהמדינות המממנות יהיו ברוב בניהול הקרן. לדבריהם רק זה יכול למנוע שחיתויות ומתנות חינם שהמדינות הנזקקות יעניקו לעצמן אם תהיה להם שליטה בקרן.

בינתיים, עם תחילת הועידה, יש דיווח בגארדיאן הבריטי שבמפגש הראשון על עתיד הקרן היו אלה דווקא נציגי האיחוד האירופי שהעלו תנאי חדש ולא צפוי: הם דורשים שהכספים שיועברו למדינות המתפתחות יוגדרו כהלוואות ולא מענקים.  נציגי המדינות המתפתחות רואים בזאת בגידה רבתי. המדינות המתפתחות גם טענו עם תחילת הדיון שכמה מהמדינות שהבטיחו לתרום לקרן, למשל גרמניה, בריטניה וצרפת, עושות זאת בהיעדר תום לב ובפקנסנות כפולה. במקום להכניס לקרן 'כסף חדש', כלומר כסף שבא מעל ומעבר למחוייבויות הקודמות שלהם לעזרה למדינות העניות בתחום האקלים (ויש התחייבויות לא מעטות כאלה מתוקף פרוטוקול קיוטו), הן מנסות להציג כספים שהן כבר ייעדו להסתגלות אקלימית ככסף חדש שהן מתכוונות להקדיש לקרן ההסתגלות. התוצאה: האמון של המדינות המתפתחות ברצינות כוונותיהן של המדינות המתועשות עזור להן להסתגל למצב האקלימי הפוסט נורמאלי מתערער עוד יותר. אין ספק שבנית האמון הזה מחדש, והשגת סיכום אופרטיבי על המקורות הכספים לקרן, צורת העבודה שלה וניהולה נראים כרגע כאתגר מרכזי של הועידה בקנקון.

על רקע דו"ח חדש של המשרד המטאורולוגי הבריטי על כך שקצב ההתחממות בעשורים הבאים עלול להיות מהיר ורצחני יותר מששיערנו, עם עליה של עד 3.5 מעלות צלסיוס בממוצע הטמפרטורה העולמי, נפתחה אתמול בקנקון הועידה ה 16 של אמנת האקלים  של האו"ם. הדיווח המדאיג מצטרף להערכה רחבה על הקושי שבהשגת הסכם גלובלי שיהיה הוגן, שאפתני ומחייב. אין פלא שראשי מדינות, שעשרות מהם, כולל מנהיגי המעצמות הגדולות, הגעו לועידה הקודמת בקופנהאגן, מתבטאים עם תחילת הועידה בקבקון בנימוס מרוחק ומתחמקים מלהגיע. ראש ממשלת בריטניה דיויד קמרון למשל, פרסם ערב הועידה מאמר נרגש על האקלים, אבל הוסיף שהוא 'יהיה זמין בלונדון' אך לא יגיע לקנקון. על אובמה אפשר רק לחלום. נראה שהאטמוספירה תצטרך לכות לקדנציה שניה שלו בית הלבן כדי לראות ממנו את הנחישות האקלימית שהוא הראה לקראת ובמהלך הועידה בקופנהאגן.

קרן אור קטנה נשלחה עם תחילת הועידה דווקא מסין, שכזכור חלפה ב 2010 על פני ארה"ב והתייצבה בראש הרשימה המפוקפקת של המדינות בפליטת גזי חממה. שיי ז'נואה, השר הסיני האחראי על ניהול המשא ומתן בנושא האקלים מטעם סין, אמר לסוכנות הידיעות של סין שסין 'מוכנה לרכך את הקו' בנושא השקיפות. נושא המעקב הבינלאומי אחרי הפליטות וצמצומן היה כזכור סלע מחלקות משמעותי בקופנהאגן. ז'נואה אמנם לא הסתמש במושג 'פיקוח בינלאומי', ולא הביע נכונות פומבית לפתוח את שערי סין למעקב בינלאומי על רמת הפליטות, אבל אמר שלסין יש אינטרס שהעולם יידע מה היא באמת עושה.

פתיחת הועידה הבליטה את הנוכחות הדומיננטית של נשים בתחום האקלים. נשיאות הועידה, שניתנת באפן מסורתי למדינה המארחת, מוחזקת בידי שרת החוץ של מכסיקו, פטריציה אספינוזה. יו"ר אמנת האקלים של האו"ם, שהוא הגוף שמארגן ומנהל את הועידה, היא קריסטיאנה פיגאורס. בראש קבוצת העבודה אד-הוק לשיתוף פעולה ארוך טווח במסגרת האמנה עומדת מרגרט מוקהאננה סאנגארווה מזימבבוואה, סגניתה היא פקידה בכירה ממקדוניה, ועוד.

נשיא מכסיקו קלדרון קרא לצירי הועידה לעשות ככל יכולתם כד להגיע להסכם, שכן התחממות כדור הארץ 'כבר מורגשת', במכסיקו ובעולם כולו. נאומו, וגם דבריה של שרת החוץ אספינוזה,  שיקף את הרצון העז של מכסיקו שהועידה תצליח, והיה ניסיון להפיח אופטימיות בועידה שנקודת הפתיחה שלה נמוכה. יו"ר אמנת האקלים פיגאורס, שזו היא הועידה הראשונה בניהולה, דימתה את האמנה ל'שטיח קיר ססגוני', שיש למלא בו חללים כדי שיהיה אפקטיבי, ואז מנתה את האתגרים שניצבים בפני הועידה בשני המסלולים שלה – מסלול קיוטו והמסלול המכונה 'שיתוף הפעולה ארוך הטווח במסגרת האמנה'. מסלול קיוטו הוא למעשה ניסיון להתאים את פרוטוקול קיוטו למצב הנוכחי, לעדכנו ולהרחיב את תוקפו למספר שנים נוספות אחרי 2010. פיגוארס קבעה שהאתגרים כאן הם שלושה: לוודא שאין תקופת פער אחרי 2012, כלומר שההמשכיות היא ישירה, לגייס את התמיכה שבקופנהאגן הסכימו המדינות המתועשות  לתת למדינות העניות יותר בכל הקשור להסתגלות, ולשלוח סימן ברור מקנקון שגם הסקטור הפרטי ישתתף במאמץ לצמצם פליטות ולהיאבק במשבר האקלים.

במה שקשור לשיתוף הפעולה ארוך הטווח, קבעה פיגוארס, יש להגיע להגדרה פורמאלית מחייבת ליעדי צמצום הפליטות שכ 80 מדינות (כולל ישראל) כבר הצהירו עליהן בתחילת 2010, לדאוג שהצמצום קורה בפועל ולאכוף אותו בשקיפות ובפיקוח אפקטיבי. שנית, יש לבנות באפן מעשי את קרן ההסתגלות הבינלאומית, דרכי גיוס הכסף אליה והפיקוח על מה שנעשה בכסף. שלישית, יש לבצר את ההוגנות של כל מאמצי הצמצום ארוכי הטווח.

פגישת העובדה הראשונה של קבוצת העבודה אד-הוק לשיתוף פעולה ארוך טווח (AWK-LCA) התחילה עם הצהרת כוונות שאפתנית של היושבת ראש, שבו היא מצהירה על כוונתה להגיש למליאת הועידה במהלך השבוע הבא מסמך מקיף שיעסוק בכל סוגיות הליבה של הסכם אקלים גלובלי. הויכוח שכוונתה עוררה מבהיר שמה שנמצא על הפרק אינו רק הסכם כזה או אחר, אלא היכולת של אמנת האקלים של האו"ם להיות המסגרת שבה אכן יקודם המאבק במשבר האקלים. כשלון נוסף כמו בקופנהאגן עלול לסתום את הגולל על מסלול האו"ם, ולהפנות את הקהילה הבינלאומית לדרכים אחרות, מסורבלות פחות, לנקיטת פעולה.

שנה חלפה מאז הועידה ה 15 של אמנת האקלים של האו"ם בקופנהאגן (COP 15), וערב פתיחת הועידה ה 16 בקנקון (COP 16) הוא זמן טוב לסיכום שנת האקלים 2010.

מצב האקלים ממשיך להידרדר, נאמן למתווה שנצפה בידי המדענים ומתאשר, בקוין כלליים, מזה עשרים שנה ויותר. הסטטיסטיקה הגלובלית המלאה ל 2010 תתפרסם רק בתחילת 2011, אך כל הסימנים מראים ש 2010 עומדת להיות מתמודדת עקשנית על התואר המפוקפק של השנה החמה ביותר מאז תחילת המדידות במאה ה 19. אפריל 2010 היה האפריל החם ביותר בהיסטוריה, ומחצית השנה הראשונה (ינואר עד יוני) גם כן – כמו גם חודש יוני עצמו.

המודעות העולמית למשבר האקלים ספגה מכה צורבת בקופנהאגן, ומתקשה להתאושש מאז. העוררות האוניברסלית לקראת ועידת קופנהאגן, הציפיות העצומות שהתעוררו, סיום הועידה בקול דממה דקה והמצב הפרדוקסלי שהכשלון לא השפיעה על שיגרת היומיום של רובנו, כפרטים, אחראיים לאשליה המתעתעת כאילו אין קשר בין ההחלטות של היום לעתיד של מחר ומחרתיים. מפלס הדאגה ירד, מפלס השאננות עלה.

הפוליטיקה של האקלים: ההתגוששות הגלובלית בין ארה"ב של עידן אובמה לבין סין עתירת הפחם והצומחת במהירות אינה מראים סימני התמתנות. הניסיון של אובמה לסגור עסקת אקלים עם הסינים (שבועיים לפי קופנהאגן אובמה טס במיוחד לבייג'ינג לצורך זה), לא עלה יפה. וגם עתה הסיכוי להסכמה בין שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מסך פליטת גזי החממה העולמית הוא לא ריאלי בעליל. האיחוד האירופי, שב 2007 בבאלי היה המנוע העיקרי מאחורי היזמה להסכם אקלים חזק שיחליף את פרוטוקול קיוטו ב 2013, הוא כיום צל חוור של עצמו בכל הקשור לאקלים. והזירה הפנימית בארה"ב, שבעידן אובמה היו מי שחשבו שהיא המקום שממנו תבוא הישועה, אינה ברורה. מצד אחד החקיקה האקלימית שניסתה להביא בסוף 2009 להסדרים של סף ועליון וסחר בפליטות (cap and trade) היתה חלשה מאוד והתרסקה בקונגרס לחלוטין, כשאובמה מסרב להטיל את כל כובד משקלו האישי ולהילחם עליה. מצד שני משרד הגנת הסביבה האמריקני, שהחוק הקיים מאפשר לו להתנות אישורים למפעלים גדולים כמו תחנות כח בעמידה בתקן מחמיר של פליטת גזי חממה, נוטה לעשות זאת, ומקשה כיום מאוד על מי שרוצים להקים תחנות כח חדשות פולטניות.

משק האנרגיה: כ 50% מפליטת גזי החממה בעולם כיום מקורה בתחנות כח לייצור חשמל. ההתפתחות העיקרית של 2010 היתה דליפת הנפט הענקית במפרץ מכסיקו, שהבהירה לרבים את המחיר היקר שאנו משלמים על התלות העמוקה בנפט ובלקים מחצביים אחרים. חיפוש האלטרנטיבות לדלק מחצבי הפך בשנה האחרונה לתעשייה גדולה. החדשות הטובות הן ששיעור האנרגיה שמיוצרת ממקורות מתחדשים (סעיקר סולארי וטורבינות רוח) נמצא בעליה מתמדת. טורבינות רוח למשל מותקנות ברחבי העולם בקצב של אחת בכל חצי שעה. שליש מהן, אגב, בסין.

מאזן הפליטות הגלובלי: במהלך 2010 היתה ירידה של 1.1% בסך פליטת גז החממה, בחישוב גלובלי. הסיבה העיקרית: המשבר הכלכלי הגלובלי, שהקטין את צריכת האנרגיה. בארה"ב משל ירד סך הפליטה ב 2010 ב 6.5% ביחס ל 2009. ביפן היתה הצניחה 11.8% ובבריטניה 8.6%. בסין, לעומת זאת, עלתה הפליטה ב 2010 ב 9% ביחס לשנה הקודמת. הירידה במערב אירופה ובארה"ב משפרת את היכולת של המדינות הללו לעמוד ביעדי הצמצום שהן התחייבו אליהן מיד אחרי קופנהאגן. האיחוד האירופי, למשל, יוכל לעמוד ביעד של קיצוץ פליטות ב 20% עד 2020, ואולי אפילו לקצץ באופן שאפתני יותר.

תמיכת הצפון בדרום: אחד ההישגים היחידים בקופנהאגן היה התחייבות של ארה"ב ומדינות מתועשות אחרות להקדיש 100 מיליארד דולר בשנה לקרן אקלים שמטרתה עזרה למדינות הדרום העניות להתמודד עם פגעי המצב האקלימי הפוסט נורמלי (מאפ"ן) הצפוי. במהלך 2010 התנהלו שיחות שמטרתן הפיכת ההתחייבות הזו למהלך אופרטיבי ממשי, וייתכן שהתחום ו תהיה תזוזה של ממש בקנקון. בינתיים נקודת האור בתחום הזה היא נורבגיה, שהתחייבה להעביר מיליארד דולר מקרן הכנסות הנפט המפורסמת שלה לטובת ריסון בירוא יערות באינדונזיה.