הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף Homo Combustans

כתבה שניה בסדרה. לחלק א' ראה כאן.

מימדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהן תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלתה, אך לא מהותיים לגורל האנושות. המאבק על עתיד האטמוספירה יוכרע בהחלטות המדיניות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן).

חמישה מאפיינים של ישראל חשובים כאן. מיקומה הגיאו-אקלימי, מצבה הגיאו-איסטרטגי, התלות העמוקה שלה בסחר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי שלה וניסיונה במצבי חירום לאומיים.  הנה כמה דברים על מיקומה האקלימי ועל מצבה בהיבט הרחב יותר של המזרח התיכון.

מבחינה גיאו-אקלימית ישראל ממוקמת על קו התפר בין האזור הים תיכוני, המתאפיין באקלים סובטרופי לח, לבין רצועת המדבריות העולמית. האיזורים הצפוניים שלה הם ים תיכוניים, הדרום הרחוק מדברי, חלקים ניכרים בנגב הם בעלי אקלים ערבתי. רצועות האקלים שלה צרות מאוד, והמעבר ביניהן מתרחש על פני עשרות קילומטרים ובמקומות מסויימים אפילו פחות מכך. זה אומר שבמערכת הטבעית שלה אין איזורי חיץ רחבי ידיים. באיזורים רבים התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות.

גישה אלטרנטיבית לסוגיה, אגב, היא זו ששמעתי מפרופ' אבי פרבולוצקי ממכון וולקני, שהוא אחד האקולוגים הבולטים בישראל. לתפיסתו, ניתן לראות את ישראל כולה כאיזור חיץ אקלימי, ולכן רבים מן המינים וחברות הצומח והחי שמתקיימות בתחומיה מותאמים מקדמת דנא לתנודות טמפרטורה ומשקעים שמאפיינים איזורי חיץ. מסיבה זו, על פי הגישה הזו, עשויים מינים וחברות בישראל להיות דווקא עמידים יחסית לשינוי אקלים.

דבר אחד ברור: לשינויים הגיאו-אקלימיים, הביולוגיים, הפיטו-גיאוגרפיים, החקלאיים והנופיים שצפויים בישראל בעידן המאפ"ן יש להוסיף את האתגרים הנובעים ממיקומה הגיאו-איסטרטגי של ישראל בשכנות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ירדן, מצרים וסוריה במעגל השכנות המיידי, סעודיה, תימן, עירק, סודן ולוב במעגל השכנות השני,  ויתר מדינות המגרב וקרן אפריקה ממוקמות עמוק ברצועת המדבריות העולמית, וכבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות. רגישותן למידבור מתרחב גדולה, ויכולתן להתמודד עמו קטנה. כולן, להוציא את סעודיה ואמירויות הנפט לחופי המפרץ הפרסי, הן מדינות עניות, עם  תשתיות אזרחיות מוגבלות ויכולות תקציביות, ממשליות ומנהליות מצומצמות. שינויים במשטר המשקעים ופגיעה במחזורי המים שלהן, המדולדלים בלאו הכי, יעמיקו את מצוקת המים שלהן עוד יותר.

ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים, חלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המגדירות עמדות לעומתיות כלפי הרוב השולט. ברבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. מצוקה מקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה.

משברים קיומיים דרכם לזלוג מעבר לגבולות מדיניים. מצוקה אקוטית של מים ומזון במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות נוספות במזרח התיכון, בקרן אפריקה ובמגרב עלולה להחמיר בגלל דגם הממשל הדיפרנציאלי שקיים ברבות מהן. משטריהן מקפידים לשלוט ביד רמה במרכזים מטרופוליניים, ובכלל זה עיר הבירה ומספר ערי מפתח שבהן מתגוררים רוב בני הקבוצה השלטת והמעמדות הדומיננטיים. בה בעת, במקרים לא מעטים הממשל המרכזי נכשל בהשלטת מרותו בפריפריות, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

כל זה קשור לעניננו מסיבה פשוטה. משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עירקים לפליטים סביבתיים או 'פליטי אקלים', כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את איזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות הללו לאי יציבות פוליטית עמוקה. מחנות פליטים ענקיים בנוסח שמוכר ממרכז אפריקה בעשרות השנים האחרונות, אם יוקמו, יורחקו מן הסתם מהאיזורים המטרופולינים אל הפריפריות. האוכלוסיות שידחקו אליהם עלולות להפוך בתנאים כאלה לציבור ממורמר וזועם, שלא ייאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו כנגד השלטון המרכזי. בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות עלול האיזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות. המקור הסביבתי של המשבר, והמיקוד שלו במשאבי יסוד כמו מזון ומים, לא ימתן את תחושת הייאוש שהוא יעורר ולא יהפוך את האלימות אשר תופעל בו לאכזרית פחות. ישראל, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר של הטרגדיה שנוצרה ב-1948 כש-750,000 פלסטינים היו לפליטים. תהליך שייצר אוכלוסית פליטים גדולה פי עשרה או עשרים בתפרוסת רחבה במדינות המרחב עלול להיות הרסני פי כמה.

בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שמתקיים בשבוע הבא (31 בינואר עד 3 בפברואר 2010 – התכנית המלאה כאן), יהיו, לראשונה, שני מושבים שמוקדשים לשינוי אקלים. מושב אחד עם גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר, מנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס. מושב שני, ביום האחרון של הכנס, בדגש ביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה, ישעיהו בראואר מן המשרד להגנת הסביבה).

זוהי התפתחות חיובית ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות  לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא כל כך הצליח. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.

יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה ממטרפת לסימנים אחרים שמציעים אולי שאנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלושת הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית, היו א) הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיבי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע, ב) הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים וזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה שהפך לימים למשרד להגנת הסביבה, ו ג) והרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות התשעים, שבהשראתה הבשילה אצל רבים ההבנה שרעות סביבתיות אין אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.

עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש שבה המיינסטרים הישראלי מגלה סוף סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המשור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספירה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – כולל מדינת ישראל. את הפרדגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע אם כן לכנות 'שלב ההכרה הרחבה'. תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה 21 ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של  סוגיות סביבתיות מן השוליים האיזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.

אני נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג 'חיים וסביבה', שאז עמדתי בראשו, הוזמן אותה תקופה בידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך שנים עשר חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת השבע עשרה באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על 'מבוא לשינוי אקלים', ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהיא, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי הדברים קרו אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן היום ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמא אישית. במהלך הרצאת הפתיחה התלמיד נתניהו היא הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דברי הוא ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עו משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חברי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו בערב שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל ארכו של האירוע, קרוב לארבע שעות.

נתניהו לא הפך אותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה IPCC, והנושא הסביבתי גם נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן ניתן לאמר הוא שכבר ב 2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.

בפוסטים הבאים, שיפורסמו במהלך כנס הרצליה, אפרוש כאן את כמה מרעיונותי בנוגע לקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. המתעניינים יכולים להציץ בפרק הששי של ספרי 'הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים', שעוסק בסוגיה. הפרק, אותו העליתי לאחרונה לאינטרנט כדף נפרד, נקרא 'ישראל במצב מאפ"ן', והוא נמצא כאן.

ברק אובמה רצה מאוד לספק את הסחורה ולהוביל מהלך גלובלי כפול: צמצום שינוי האקלים בטווח הבינוני והארוך ועזרה למדינות החלשות להתכונן בזמן ולהסתגל לתוצאות המיידיות, הבלתי נמנעות, של התהליך. אפשר היה לראות את זה למשל בנאומו באו"ם באוקטובר 2009. סיכום הביניים, אחרי כשנה בבית הלבן,איננו מעודד. אובמה טרם עשה זאת, ולא ברור אם גם בשנה הקרובות הוא יעשה גדולות ונצורות.

שלוש סיבות מבית ושתיים מבחוץ מנעו ממנו את מרחב התמרון שלו קיווה. מבית היו אלה חוק הבריאות, בחירות אמצע הקדנציה וחישוביו לקראת קמפיין הבחירה מחדש שלו ב 2012. חוק הבריאות הראה שגם בבית הלבן – אפילו שם – קשה להרים יותר מפרויקט כלכלי-חברתי ענק אחד בכל יחידת זמן. הזמן, האנרגיה, והאשראי הפוליטי שהיה לממשל של אובמה בבית הנבחרים ובסנאט, שועבדו כמעט כולם לחוק הבריאות. לא היה מקום לחזית שניה. עכשיו כשהחוק הולך ומכורסם ככל שהוא מתקרב לאיזור הגורלי – הלא מובטח – בסנאט – הבעיה אפילו מחמירה.

שנית, אובמה רוצה לנצח בבחירות לבית הנבחרים והסנאט של אמצע הקדנציה שלו, שכבר התחילו. זה חשוב ליוקרתו, וחשוב לא פחות ליכולתו לקדם חוקים ולבצע הליכי ממשל שהוא רוצה בהם והתחייב אליהם. ונושא האקלים, בינתיים לפחות, אינו מושך קולות. להיפך: דווקא ברמה המקומית, פוליטיקאים שמבטיחים לבוחריהם לשמר את אורח החיים הנוכחי עתיר האנרגיה, זה שמבוסס בעיקר על שריפת דלקים מחצביים – עלולים להיבחר. המהפיכה התעשייתית השניה שצריכה להתקיים כדי להגיע לצמצום פליטות גלובלי בקצב הדרוש לא מתאימה לסנאטורים ולחברי קונגרס שמנהלים מערכת בחירות. השיקול הזה מוקרן אגב גם מן התכונה במחנהו של אובמה, שכבר התחילה, לקראת קמפיין בחירתו מחדש בעוד שלוש שנים. הוא מחזר אחרי המרכז השמרני בארה"ב. ולמרכז הזה אין זמן למשבר האקלים או לצרות של אפריקה ואסיה.

שלוש הסיבות הללו מסבירות מדוע היוזמה המשמעותית ביותר של אובמה עד כה – חוק האקלים שלו, שכבר עבר בבית הנבחרים – היא במקרה הטוב רופסת. חוק האקלים, שבמרכזו העקרון הנכון של מכסות וסחר בפליטות, עומד להיפרט לפרוטות עם חריגות והטבות, דחיות ותמריצים שעלולים להפוך אותו לגן עדן לוול סטריט, מין בועה ירקרקה שבתוכה מעט עושים הרבה כסף מהמשך זיהום והפליטות כלל לא מצטמצמות.

לבעיות מבית מצטרפות שלוש בעיות מחוץ. אחת היא סין. השניה היא רוסיה וקנדה. השלישית היא האיחוד האירופי.

נתחיל מסין. היא נסיעתו של אובמה לועידה בקופנהאגן באמצע דצמבר היתה מעשה גבורה. מדוע? כי פגישותיו עם לי ג'ונטאו נשיא סין באוקטובר בניו-יורק ובנובמבר בבייג'ינג שעוררו בנו אופטימיות רבה, הבהירו לנשיא ארה"ב שעם הסינים הוא כנראה לא יגיע לשום הסכם. סין בונה את זינוקה לפסגת הפירמידה של הכלכלה העולמית עד אמצע המאה על הררי פחם שיישרפו ב 1,300 תחנות כח פחמיות חדשות שיצטרפו למאות שכבר יש להם. הם לא מתכוונים לוותר על המירוץ שלהם לצמרת, – ושיישרפו הקנאים – שזה כנראה מה שבאמת יקרה. אובמה ידע שזה בא כבר בנובמבר. מדינות העולם השלישי העניות והפגיעות צפו בבגידת סין בזמן אמיתי, במהלך הועידה. סירובו של ראש ממשלת סין לפגוש באובמה, ההיעדרות שלו מהישיבה הלילית הדרמטית שקיים אובמה עם כמה עשרות ממנהיגי המדינות בלילה שבין ששי ה 17 בדצמבר לשבת ה 18 (הסינים שלחו את סגן שר החוץ), הבהירו לכולם עד כמה חמור המצב.

אמנת האקלים של האו"ם היא אכן מכשיר מסורבל וכבד, שבו תיאורטית כל מדינה שאינה מוכנה להצטרף להסכמה יכולה לשבור את הקוצנזוס ולעכב התקדמות. אבל אם סין וארה"ב, שתי המדינות שביניהן אחראיות ל 45% מן הפליטות, היו מגיעות לקופנהאגן עם הסכמה ביניהן על צמצום פליטות דרמטי ועל עזרה מאסיבית למדינות הפגיעות, הכל בקופנהאגן היה נראה אחרת. במקום זה ראינו את סין, ובמידה מסויימת גם את שתי הענקיות החדשות הנוספות, הודו וברזיל, מתנתקות מחבריהן לגוש המדינות המתפתחות והכי פחות מפותחות עד אתמול, ומעכבות התקדמות.

רוסיה וקנדה הן הבעיה השניה כי הן עומדות להרוויח מהתחממות כדור הארץ בגדול. מיליוני קילומטרים נוספים שיופשרו בטונדרה יאפשרו להן חקלאות והתיישבות וניצול מינרלים באיזורים שעד עתה היו מדבריום קרח צחיחים. והאיחוד האירופי הוא הבעיה השלישית כי בשנתיים האחרונות הוא חדל להיות כוח מוביל בניסיון הגלובלי לצמצם את משבר האקלים. מדינות עשירות צפוניות אינן מוטרדות במיוחד מן המשבר, ולכן בקופנהאגן הן אמרו את הדברים הנכונים, אבל בלי הלהט והנחישות הפוליטית שאפיינו אותן בבאלי ב 2007 למשל.

וכך, בין הסדן החיצוני לפטיש הלחצים הפנימי, אובמה של תחילת 2010 איננו נביא הישועה האקלימי שהוא היה לפני שנה. דברים שרואים משם וכל זה. לכן כשהוא עלה לדבר בקופנהאגן ראינו איש כבד, נרגן ועצבני שנשא נאום טלאים. הוא חזר על עצמו, היה לא ממוקד, דיבר כמו אדם שנמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות בכלל. הוא הבין שהוא מאכזב מאות מיליונים, וגם את עצמו.

היום, יום ראשון ה 24 בינואר בשעה 17:00 ייפתח בבית ציוני אמריקה בתל-אביב (רחוב פריש, יוצא מאבן גבירול אחד דרומה לשאול המלך, ליד לונדון מיניסטור) האירוע המרכזי שמארגנת התנועה הסביבתית – קואליצית 'דרכים לקיימות', 'חיים וסביבה', קרן היינריך בל, וקרן נתן קאמינגס – בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, לסיכום ועידת האקלים בקופנהאגן.

הנה הפרטים על האירוע.

הוצאת הקיבוץ המאוחד מעורבת בגלל שני ספרים שהיא פרסמה במהלך 2009 שעוסקים בשינוי האקלים – 'רשימות מאזור אסון' של אליזבט קולברט ו'הנה זה בא' פרי עטי. שניהם אגב יצאו במסגרת הסדרה 'כעת' שעורכת ארנה קזין.

בכנס היום ידברו נציגי קואליצית ארגוני הסביבה 'דרכים לקיימות' שהיו בקופנהאגן, ח"כ דב חנין שהוא יו"ר השדולה הסביבתית חברתית בכנסת, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה ד"ר יוסי ענבר, ד"ר אילון שוורץ יו"ר חיים וסביבה, נאור ירושלמי מנכ"ל הארגון, יורן בוהם מקרן היינריך בל, עו"ד ציפי איסר-איציק מנכ"ל אדם טבע ודין , עדי דישון מ'אקטוריידרס', נעמי צור מהחברה להגנת הטבע, ניר קנטור מהתאחדות התעשיינים, אורלי רונן סמנכ"לית מרכז השל, וגם אני.

כאן פרטים על עוד מספר אירועים פומביים שעוסקים בשינוי האקלים שייערכו בזמן הקרוב.

הדו"ח השנתי על מצב העולם שמפרסם מכון וורלד ווטש worldwatch האמריקני כל ינואר ממשיך להיות אחד המסמכים החשובים שמייצרת התנועה הסביבתית העולמית. בכל שנה הוא מצליח לחדש משהו, להאיר עיניים ולהפתיע .

ב 13 בינואר יצא לאור הדו"ח השנתי החדש. ניתן להורידו (בתשלום) מאתר הארגון כאן . אגב, עד ה 22 בינואר הציע האתר תקציר מצויין של הדו"ח, עם ההקדמות ותיאורים ממצים של חלק ניכר מן המאמרים. מאז הורד התקציר מאתר הארגון, אך הוא זמין בדף סקריבד שבניתי עבורו כאן.

דו"ח וורלד ווטש לשנת 2010 מתייחס למצב העולם בשנת 2009 וגוזר ממנו פרוגנוזה ודרכי פעולה לשנים הבאות. הנושא המרכזי של הדו"ח השנה הוא תרבות הצריכה. ובניגוד לדוח"ות, מחקרים ופרסומים קודמים של הארגון הזה ושל אחרים בתנועה הסביבתית, שמתוך הצירוף 'תרבות הצריכה' התמקדו הרבה יותר בצריכה ופחות ב'תרבות', דו"ח מצב העולם של 2010 אוחז את שור התרבות בקרניו. כמה מהפרקים המובילים בדו"ח מציבים במרכז שאלות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות מובהקות: מה היא תרבות? כיצד היא מתפתחת? איזה מקום יש לה בחיינו? מדוע היא קשורה בצורה כל כך הדוקה בהרגלי  הצריכה שלנו – ובעתיד המשאבים החמריים של כדור הארץ.

אחד הפרקים שעושה זאת הוא פרק המבוא לדו"ח שנכתב בידי אריק אסודריאן, רכז פרויקט מצב העולם 2010. אסדוריאן מזכיר שתרבות הצריכה, שהפכה להיות חלק מובן מאליו של חיינו והיתה לנו כטבע שני, דומה לנשימה: אנחנו מצליחים לפעמים להפסיק אותה לרגע, אבל כהרף עין אנו חייבים לחזור אליה, מחרחרים בייאוש. בהקשר של הרגלי צריכה כוחה של התרבות הוא ביכולתה להפוך תופעות מסויימות, שבאור ביקורתי היו יכולות להיתפס כמוזרות וחריגות, לטבעיות ומובנות מאליהן. אורגיית הקניות של חג המולד למשל. או סמל מקדונלד, שמחקרים הראו שילדים בני שנתיים יודעים לזהותו ולהגיב אליו, או הצורה שבה אנחנו משתמשים במכוניות פרטיות, או החובה שאנו חשים להעתיר על אורחים בחתונה או בבר מצווה אירוח שמחירו מאות אלפי שקלים וטביעת הרגל האקולוגית שלו אדירת מימדים לא פחות. רשימת הדוגמאות היא אינסופית כמובן.

אסדוריאן מגבה את מאמרו בסדרת נתונים מספריים שעבורי לפחות היו חדשים. הנה כמה מהם

ב 2006 הגיעה הצריכה העולמית לערך כספי של 30.5 טריליון דולר (30 אלף מיליארד ועוד 500 מיליארד). ב 2008 נרכשו ברחבי העולם 68 מיליון מכוניות חדשות, 85 מיליון מקררים, 297 מיליון מחשבים, מליארד מאתיים מיליון טלפונים סלולאריים.

כשמודדים את הצריכה העולמית במונחים דולריים של 2008, רואים שהצריכה עלתה פי 6 מאז 1960, וב 28% מאז 1996. חלק מזה קשור כמובן בהתרחבות האוכלוסיה העולמית, אבל רק חלק. האוכלוסיה העולמית עלתה מאז 1960 רק פי 2.2. זו הצריכה העולמית הממוצעת לנפש שעלתה כמעט פי שלוש.

והנה המחיר במשאבי כדור הארץ. בין 1950 ל 2005 עלתה כמות המתכות המיוצרות פי 6. כמות הנפט שמופק ומזוקק עלתה פי 8, כמות הגז הטבעי פי 14. אנו כורים 60 מליארד טון של מחצבים מדי שנה – 50 אחוז יותר משעשינו לפני 30 שנה. אדם אירופאי צורך בממוצע 43 קילוגרמים של משאבים מינרליים בשנה. אדם אמריקאי צורך בממוצע 88 קילוגרמים. בכל יום כורה האנושות משאבי טבע במשקל שווה ל 112 גורדי שחקים בגודל של האמפייר סטייט בילדינג. אלו הם הנתונים שעומדים מאחורי נתון שאותו או שומעים בנוסחאות כאלה ואחרות זה זמן רב. האנושות צורכת כיום את משאי כדור הארץ בקצב שכדי לקיימו לאורך זמן היינו צריכים  1.5 כדורי ארץ. בשנות הששים, אגב, קצב הצריכה היה כזה שחצי כדור היה מספיק – כלומר חיינו מהרבית וכלל לא נגענו בקרן. עכשיו אנחנו מכרסמים בעתידנו.

הנתון העולמי הגולמי מסתיר כמובן שונות עצומה בין מדינות ובתוך מדינות. יש מדינות שאחראיות לנגיסה גדולה ועמוקה יותר במשאבי כדור הארץ ובמערכות תומכות החיים שלו, וש כאלו שפחות. אחד הביטויים לכך – אם כי לא היחידי כמובן – הוא פליטות פחמן. סטיבן פאקאלה מפרינסטון חישב ש 500 מיליון האנשים העשירים בתבל, המהווים רק 7 אחוז מאוכלוסית העולם, אחראיים ל 50 אחוז מפליטות הפחמן. 3 מיליארד העניים ביותר מייצרים ביניהם רק 6 אחוז מהפליטות.

אגב עד שנת 2007 הוציא מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית נוסח של הדו"ח בעברית, שכלל פרקים מעולים על ישראל. בגלל מגבלות תקציביות הפרויקט הישראלי הופסק, וחבל. הנה, לטובת ההיסטוריה, דף אינטרנטי ישן מאתר וורלד וטש ישראל כשעוד היה פעיל.

לקח לפאנל הבינממשלתי לשינוי אקלים IPCC כמה חודשים, אבל עכשיו הם יצאו בהודאה. הקטע בדו"ח הרביעי של הארגון מ 2007 שעוסק בהפשרת הקרחונים בהימאלאיה היה שגוי. הקביעה שהופיעה בו כאילו חלק ניכר מקרחוני ההימאלאיה ייעלם עד שנת 2035,  לא התבססה על מחקר מדעי כפי שהנורמות של הפאנל מחייבות, אלא הסתמכה על מידע שנכלל בדו"ח של קרן חיות הבר WWW, שהתבסס בתורו על ראיון עיתונאי שנתן גלציולוג הודי ב 1999.

ה IPCC חשוב מכדי שדברים כאלו יוכלו לקרות בו. ממשלות כל המדינות, והציבור העולמי בכלל, נותן בו אמון רב, ובצדק. זה ארגון ייחודי, חסר תקדים בגודלו ובפרוצדורות הקפדניות בהן הוא עובד. אלפי אנשי מקצוע מתחומים רבים הנוגעים בשינוי האקלים – קלימטולוגים, גלציולוגים, אוקיאנוגרפים, גיאולוגים, ביולוגים, אקולוגים, בוטנאים וזואולוגים שקשורים בו עובדים בצוותים שתפקידם לתעד ולהעריך כל מחקר שמתפרסם בז'ורנאל מדעי מוכר. הערוכיהם נכללות כל כמה שנים  בדוח אינטגרטיבי שהופך להיות האורים והתומים של כל מי שמתעניין בשאלת האקלים ועתיד האנושות.

עכשיו כבר אין ספק. הארגון החשוב הזה, שאין לא אח ורע בהסיטוריה של המחקר המדעי ויצירת הידע בעולם, זקוק לבדק בית. טעות אחת כזו לא ממוטטת את המבנה המוצק של הידע שהצטבר בעשרות השנים על התחממות כדור הארץ, אך היא ודומות לה עלולה לפגוע בנכס החשוב ביותר שעומד לרשות הארגון: אמון מלא גם בכוונותיו, באינטגריטי של ראשיו ומעל לכל במקצועיות של אנשיו.

טעויות כאלו, כשהן מתגלות, גורמות לעליצות אצל ספקני האקלים ומכחישי התחממות. שיבושם להם. הלוואי שהן היו יכולות גם לשנות את המציאות, אבל הן לא. הקרחונים בהימלאיה מממשיכים להצטמצם בקצב מדאיג. אז אולי הם ייעלמו  עד 2035 כמו שכתוב בדו"ח הרביעי, אבל הם נסוגים, ואנשים רבים בהודו, סין, והמדינות השכנות מודאגים מאוד לאספקת המים שאחראית לקיומה של ששית מאוכלוסית העולם. הוידאו הזה שצולם ב 2008 בצד הסיני של ההימאלאיה מספר את הסיפור היטב.

ובוידאו הבא, ששודר ביום רביעי ברשת ENC, מובא הסיפור וכמה מן המשמעויות שלו. כדאי לצפות בו עד הסוף, כי לקראת הסוף הוא מביא כמה נתונים חשובים על מצב הקרחונים בהימאלאיה. למשל, קרחון שנמדד ב 1953, כשהילארי וטנסינג עלו לאוורסט, נמדד שוב לאחרונה ומסתבר שאורכו התקצר בכ 5 קילומטרים. וגם: מאז שנות ה 70 עלתה הטמפרטורה הממצועת שנמדדה ב 49 תחנות מטאורולוגיות בהימאלאיה במעלת צלסיוס שלמה – קצב כפול מזה שנמדד במקומות אחרים, נמוכים יותר, באזור.

לא אהבתי את המאמר המוביל ב'ידיעות אחרונות' אתמול (יום ב' 18 בינואר). הוא הוקדש לתינוקת שנולדה שלשום בבית החולים השדה של צה"ל בפורט או פרינס בהאיטי לאם שניצלה בעור שיניה מן התופת. הלידה, על המשמעויות הסמליות של חיים שמגיחים מתוך ההריסות, היא כמובן משמחת. אבל להפוך אותה לסיפור שמגדיר את הכרוניקה הנוכחית המידרדרת של האסון ההומינטארי המורכב הזה זו הסחת דעת מסוכנת.

ידיעות אחרונות הוא עתון ליבראלי. והבחירה העיתונאית של קברניטיו מבליטה את הסיבות שבגללן אני חושד בליבראלים ובליבראליזם. אני חושד בהתמקדות באחד שהצליח – להיוולד, או לעשות מיליונים, או לחזור ממסע אכזוטי הרפתקני כדי לספר את הסיפור – כסימן לזה שכביכול כל אחד יכול. אני חושד באשלייה הא-היסטורית שהחיים מתחילים מחר בבוקר מחדש, עם תקווה שויונית לכולם. ובתחושה המזויפת שתינוקת שנולדה בלב המאפלייה מסמנת שהגרוע ביותר מאחורינו, שהמשבר מאחורינו, שהנה הנה אנו בדרך לנורמליזציה ועוד מעט נוכל סופסוף לשוב ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואוהבים – לחיות את החיים המתוקים והטובים שלנו.

אז למי שלא שם לב: האסון בהאיטי רק מתחיל. עכשיו צמא אכזרי. ולצידו נובטים רעב כבד ומחלות זיהומיות. וברחובות כבר גואה האלימות, ואבק ההריסות עומד להיות מוחלף באבק שריפה וכאוס. כמו מוגאדישו וקאבול ומקומות אחרים שעריהן הפכו לחורבות. כי המכה המיידית שהורידה את האיטי על ברכיה היא ממקורות סייסמים. אך ההיסטוריה שתימנע ממאות אלפים לשוב לחיים היא אנושית לגמרי. האיטי נשארת למטה בגלל תשתית כלכלית, חברתית ופוליטית של אי שיויון ועוני וניצול שחושפים את פריכות חיי ה'הומו סאקר' , האדם הערום של אגאמבן, בכל זוועתם. גם בגלל המורשת הקולוניאלית. וגם בגלל פערים שמקורם במערך הסחר הגלובלי. וגם בגלל ההזדמנויות שהגלובליזציה הדוהרת מעניקה לשליטים רצחניים על חשבון עמיהם.

מה כל זה עושה בבלוג על התחממות כדור הארץ? עושה הרבה. כי הפגיעות, גם לאקלים המשתנה, לא מתחלקת באפן שיויוני על פני הגלובוס. הטבע עומד לחזור בכוח. אך הנזקים יהיו קשים במקומות כמו האיטי ונסבלים במקומות אחרים. ובמקומות ברי מזל כמו קנדה ורוסיה ונורבגיה כל הסיפור בכלל יביא תועלת.

זה הזמן בו אנשים בעלי מוסר מחוייבים להתבונן, ולהבין, ולהתכונן. ולא להתפתחות להסחות הדעת.

זו משימה לא קלה גם כי 'ידיעות אחרונות' לא לבד. לנורמליזציה הא-היסטורית יש סוכנים רבים. הטלביזיה המסחרית מלאה בזה. ולא רק היא. לפני כמה ימים התלוננתי כאן בתפנוקי שב'סטימצקי' לא מצאו מקום לספרים העוסקים במשבר האקלים אלא במדף התחתון, המוסתר היטב, שמיועד לספרים על בעלי חיים. הנה מה שכתבה אלי בעקבות הרשימה ההיא טל כוכבי:

"סטימצקי ממילא מתקדמת בצעדים בטוחים בדרך להיהפך ל-convenient store לפי כל פרמטר. גם שם הולכים לפי הקו המתפתח בקצב של סדרה הנדסית של לעשות לאנשים רק שמח וטוב בעיניים. אנשים באים ליהנות, לא? Haven't the Jewish people suffered enough? למה להרוס להם את חוויית הוצאת הכסף עם ספרים שעוסקים בחרא? עדיף לקנות ספרי הדרכה על איך לעשות מה (ארבע במאה אם אפשר), וספרי פרוזה בשקל, ולהרגיש מטופלים, מאומנים ואנשי תרבות זקופים. למה להשבית שמחות? זה לא כלכלי. כמו שלא שמים טלוויזיה מקולקלת באמצע שקם אלקטריק. אם במדינה הזו יש 82% שמאשרים שטוב להם והם מרוצים מאיכות חייהם ומהמדינה (נכון, שאלו אותם שאלות מנחות מהתחת, אבל בכל זאת…) זה אומר שיש כאן התגייסות כללית לאי ידיעה. יוצאים כאן להפגין רק בעניינים לא פוליטיים, כמו לדוגמא נגד אבות שמטיחים את ביתם התינוקת לרצפה. מאבקי סביבה זה נגד העשירים, ומריח מקיפוח ומתחושת מחנק אשראי. לא מוכר טוב".

אז בהאיטי, בלי עין הרע, יש חרא בכמויות גדולות. מנין הגופות הפע היה גדול כל כך, והחורבן יסודי כל-כך, שמנגנון ההשתקה הוהכחשה לא היה יכול להשתבלל אל תוך עצמו ולהעלים את הענין כולו. השאלה היא כמה זמן זה יישאר בתודעה, ומה יצליח הציבור הליבראלי הנאור להבין מהסיפור הזה על מצבו של העולם.

למרות חשיבותו העליונה של משבר האקלים לעתיד האנושות, ארבעה מאפיינים שלו עיכבו את הופעתו כנושא תקשורתי ופוליטי מרכזי. אחד – הכלים הסטטיסטיים והנתונים המספריים הכרוכים בו נראים לרבים ערטילאיים ובלתי מובנים. רבים בציבור, וגם עורכים רבים בתקשורת, יעדיפו תמיד מספר יחיד, ברור והחלטי על פני  מודל זהיר, עתיר הסתייגויות והסברים שמתבסס על יחידות מדידה מורכבות ומציג מספר תרחישים. שני – רבים סברו ועדיין סבורים שמדובר בתהליך עתידני שטרם התחיל.  וזה לא מתאים לתקשורת, שאוהבת את ההווה או העתיד המיידי אבל נרתעת מעיסוק בעבר הרחוק או בעתיד לא מוגדר. שלישי – מאחר ושינוי האקלים כרוך במשכי זמן ארוכים, רבים נוטים להאמין שעד שהוא יבשיל לכדי סכנה מוחשית יעבור זמן רב, וייפתחו עוד חלונות  הזדמנויות לפתרונות. והמאפיין הרביעי:  רבים משוכנעים שמשבר האקלים מתרחש הרחק מהם, במקומות אכזוטיים: הקוטב הצפוני, מדבריות אפריקה, פסגת הקילימנג'ארו, מדף הקרח של אנטרקטיקה. בקיצור, רחוק מן העין ורחוק מן הלב.

ארבעת הגורמים הללו איפשרו להאריך מאוד את תקופת ההתעלמות וההכחשה של מה שמנהיגים עולמיים רבים כבר הגדירו כאתגר המרכזי של המין האנושי במאה ה 21. בישראל הנטיה להכחשה היתה עוד קיצונית יותר. שפע הבעיות המיידיות, והתחושה ש'הסכסוך' מאפיל על כל דבר אחר, גרמו לרבים לראות במשבר האקלים צרה של הגויים.

ועידת האקלים בקופנהאגן בדצמבר האחרון, ותשומת הלב שהיא ריכזה, הזניקה את הענין התקשורתי בסוגיית  האקלים שנות דור קדימה. התקשורת בעולם ובארץ שיקפה תחושה מובהקת של דחיפות וחשיבות. הידע המדעי המתרחב על משבר האקלים פתחה אפשרויות רבות לתקשר את הנושא בצורה חיה, מושכת ומעניינת. אין פלא שלקראת הועידה ובמהלכה הופיעו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית יותר מאמרים וכתבות בנושא מאי פעם.

ספר פרי עטי שעוסק במשבר האקלים, ושיצא לאור במהלך השבוע הראשון של הועידה בקופנהאגן, זימן אותי להתארח בתדירות גבוהה מהרגיל בתכניות טלביזיה ורדיו ובכתבות עיתונאיות שעסקו בתחום.  המפגשים התכופים עם  התקשורת  עודדו אותי. הם יצרו אצלי תחושה שהמשבר וחשיבותו לעתידנו חודרים סוף סוף לתודעת רבים, אפילו בישראל.  מצאתי שתחקירנים, עיתונאים ומגישים יודעים הרבה יותר על הנושא, וגם פתוחים יותר ללמוד עליו.  הבחנתי שאיזכור מונחים כמו חלקי מיליון של פחמן דו חמצני באטמוספירה, מועד שיא הפליטות הצפוי או רמת גזי החממה שתתייצב באטמוספירה אחרי צמצום הפליטות כבר לא גורמים להם להתעמק פתאום בהודעות הסמס בסלולארים שלהם. גיליתי שרבים מהם מבינים מדוע הדרישה להסכם 'שאפתני, הוגן ומחייב' שנשמעה כל כך הרבה בקופנהאגן משקפת סוגיות פוליטיות ומוסריות מרכזיות. שמחתי כשראיתי שעיתונאים ותחקירנים רבים מבינים היטב את ההבדל בין שנת בסיס כזו לשנת בסיס אחרת בחישוב צמצום פליטות, יודעים מה הן מדינות נספח 1 בפרוטוקול קיוטו, מי זה איבו דה-בור וריבנדאת פצ'אוורי,מה תפקיד ה IPCC ולמה האו"ם מעורב כל כך בתהליך.

אך שימחתי לנוכח הרחבת האופקים הזו לא האריכה – בעיקר לא במה שקשור למדיום החזק והחשוב ביותר – הטלביזיה.  כששיחות התחקיר המקדימות נגמרו והמצלמות  התחילו לעבוד, מצאתי את עצמי בחלק מן המקרים לצערי שוב במשחק ישן, מוכר ולא חביב. מראיינים מעמיקים, אינטלגנטים וידענים הקריבו את השאלות המורכבות על מזבח סוגיות עסיסיות יותר כמו  המיילים המודלפים מאוניברסיטת איסט-אנגליה והופעתו האומללה של אל גור בקופנהאגן. האם ההתבטאויות הפרובלמטיות של מדענים בכירים במרכז לחקר האקלימי בנוריץ' ביחס למדענים שחושבים אחרת מהם לא עירערה את האמון שיש לי בבסיס המדעי המקובל להסבר שינוי האקלים?  האם הופעתו של גור במסיבת העתונאים בקופנהאגן, עם פרטים לא מדוייקים על קצב המסת הקרח בקוטב הצפוני, היתה מכה ניצחת לועידה? ומה דעתי על לורד מונקטון השובב הנחמד, וכל הפרובוקציות שלו נגד המדענים? ממזרי, לא?

השאלות נשאלו, והדיון נדד לאן שנדד, ובחלק מן המקרים לא הצליח לחזור משם אל דרך הישר ולהתמקד בשאלות החשובות. למשל בעובדה שמחקר מדעי שבו מעורבים אלפי חוקרים מצויינים מכמה תחומי מדע משלימים ולאורך למעלה מעשרים שנה לא מתמוטט פתאום כשמתברר שקומץ כשלו בלשונם בתכתובות א-מייל פרטיות.

הנטיה להתפתות ולהסיט את הדיון מן המהות אל העסיס, בולטת כאמור במיוחד בטלביזיה. זה קשור אולי לקצביות התזזיתית של המדיום הזה, ולתלות המוגזמת של רוב התחנות ברייטינג. וזה מדאיג לקראת הדיון באקלים בשנים הקרובות. יהיה חבל אם ניווכח שגם להבא יש לקונזצנזוס הרחב שקיים בין מדענים בנוגע לאקלים נטיה להיעלם כשהמצלמות משחרות לטרף.

מחלוקת מדעית היא דבר טוב ובריא. אבל כשהיא נודדת לתקשורת היא נוטה להתעוות ולקבל צורה של דו-קרב. עיתונאים, עורכים ומגישים מרגישים מחוייבים להציג את הסיפור כמורכב מטענות בעד ונגד. לצורך זה הם מחפשים – ובדרך כל מוצאים – דעות של מדענים ש'מאזנים'  את התמונה. החלוקה המתעתעת הזו, שמתעלמת מיחסי הכוחות האמיתיים בין  הקונצנזוס המדעי העצום מזה לקבוצת מיעוט קטנה ולא ממש קוהורנטית מזה, יוצרת בלבול ואי בהירות. והיא מעמידה את הצופה, המאזין והקורא במצב לא נוח של בורר חסר כישורים שנוכח בוויכוח בין שני בני סמכא. במצב כזה רוב הצופים מעדיפים לעשות בדיוק מה שמכחישי משבר האקלים רוצים שיעשו:  נמנעים מהכרעה וממתינים ל'ודאות'. אם זה ימשיך זה יעלה לנו בעוד שנים של דחיה וטיפול לא החלטי בבעיה אקוטית שמאיימת על כולנו.

מה שקרה השבוע בהאיטי הוא באמת המקרה האולטימטיבי של מה שארגוני הסיוע הבינלאומיים וארגוני האו"ם מכנים 'אסון הומניטארי מורכב'. הפגיעה עצמה – במקרה זה רעידת האדמה – קשה וכואבת. אולם עד מהרה מתברר שהנזק והסבל האנושי העצומים אינם מצטמצמים רק לפגיעה הישירה, אלא מתרחבים במעגלים שמשקפים את מצב התשתיות הפיזיות, היכולות הכלכליות ויכולת הארגון שהיו בחברה לפני האסון. והם שקובעים את היכולת של הקהילה להתאושש. המלה האנגלית לכל זה היא resilience. בעברית קוראים לזה חוסן.

ובכל מה שקשור לחוסן, האיטי היא אולי אחת המדינות הפחות חסונות שיש. להבדיל מהרפובליקה הדומיניקנית שחולקת אתה את האי (האיטי במערב, הרפובליקה הדומיניקנית במזרח), שהצליחה לשמר את המערכת הטבעית, למנוע סחיפת קרקע, לייצב חקלאות ברמה סבירה ולארגן מדינה מתפקדת, האיטי נמצאת כבר חמשה עשורים בהידרדרות אקולוגית, כלכלית, חברתית ופוליטית. בין פאפא דוק לבייבי דוק, אריסטיד ויורשיו, ועד לוואקום הפוליטי הנוכחי שם, איש לא הצליח לארגן מערכת מנהלית שתאפשר לאוכלוסיה שירותים בסיסיים מחד ותשית עליה רגולציה מינימאלית מאידך. התוצאה: הפקרות בבניה, עוד כריתת יערות וסחיפת קרקעות, תשתיות עלובות, ומיליוני עניים בסלאמס עם כלום מה להפסיד. ובמצב כזה, כשהאדמה רועדת, הכל קורס. הבנינים והמוסדות, הסדר הציבורי ותחושת הקהילה. התמוססות כללית עד שאין מי שיקבור את המתים ולא ברור מי יתאבל עליהם ומתי.

רעידות אדמה אינן קשורות כמובן לשינוי אקלים. אבל האיטי היא משל שמסביר היטב מדוע המדינות העניות, ובעיקר 49 המדינות המכונות LCD  – המדינות הכי פחות מפותחות – הגיעו לועידת האקלים בקופנהאגן בתחושה שהן נאבקות על חייהן. חמש הסכנות האקוטיות ביותר שקשורות בשינוי האקלים – מידבור וכשל יבולים, מצוקת מים מחריפה, הצפות בגלל עלית מפלס האוקינוסים, סופות טרופיות חזקות ותדירות יותר ומגיפות שנובעות מהרחבת איזורי התפוצה של חרקים – הן בעיות שהמדינות העניות מכירות היטב. הן יודעות שכל אחת מן החמש הללו, או קומבינציות של כמה מהן, עלולה להיות מכת הטבע שכמו רעידת האדמה בהאיטי תזעזע אותן ובמקרים מסוימים גם תפרק לחלוטין את המסגרת הפוליטית והממשלית של המדינה. הן מבינות שהתשתיות הפיזיות והכלכליות שלהן רעועות כל כך שכל מכה כזו עלולה להפוך תוך אפס זמן לאסון הומניטארי מורכב. ולכן הן נאבקו, וממשיכות להיאבק, על כך שלצד פעולות לצמצום מימדי התחממות כדור הארץ יהיו גם פעולות דחופות שמטרתן להסתגלות למה שאני מכנה  מאפ"ן – המצב האקלימי הפוסט נורמאלי.

לא יצאו בחודשים האחרונים בארץ כמה ספרים חדשים וטובים בעברית על התחממות כדור הארץ ומשבר האקלים?

יצאו.

(גילוי נאות:  אחד מהם הוא פרי עטי.  אבל השאר, כולל  מחוללי האקלים של טים פלאנרי, ורשימות מאזור אסון של אליזבט קולברט, גשם ורוח: מטאורולוגיה בראי היהדות של פנחס אלפרט, ועוד, נכתבו על ידי אחרים).

ולא ברור לכל מי שעיניו בראשו שהספרים הללו עוסקים בבעיה קיומית שכל מנהיגי העולם כבר זיהו אותה כאיום הרציני ביותר על האנושות במאה ה  21 ולכן באו בהמוניהם לקופנהאגן, כולל אובמה ושימון שלנו?

ברור.

ולא מובן לחלוטין שהועידה בקופנהאגן מיקדה המון תשומת לב לבעיה – אפילו בארצנו הקטנה, שבה כולם חושבים שהם כבר יודעים מה יהרוג אותם ושמשבר האקלים הוא צרה של הגויים?

מובן.

ולא נהיר כנהור היום שספרים על שינוי אקלים, שמבוססים כולם על מחקר והגות ועוסקים בעתיד האנושות, הם ספרי עיון לכל דבר וענין?

נהיר.

וסטימצקי?

לא דובי קוטב ולא יער עד משווני. נכנסתי השבוע לשלוש חנויות של הרשת בעבר הירקון – אחת במיקדו סנטר, השניה בטופ דן, השלישית בקניון רמת אביב. בלב כל אחת מהן יש אי גדול של ספרי עיון, עמוס ספרים רבים ומצויינים. חלקם עלו לגדולה: הם משתתפים ב'מבצע', נמכרים בפרוטות או, אם הם באמת יחידי סגולה, מסומנים כ'רב מכר'. אז עם בעלי דם כחול מסוג זה איני מתעסק. אבל הבחנתי לב שעל האי המרכזי הזה של ספרי העיון – משאת נפשו של כל מחבר – מונחות גם ערימות של  ספרים די פושטים. לא 'במבצע' ולא 'רבי מכר'. ובוודאי לא טובים יותר או רעים יותר מהספרים שלנו, שעוסקים במשבר האקלים. ובכל זאת מעשה שטן:  כל האחרים הללו כן הגיעו לאי הנחשק בלב החנות, והם שוכבים שם, נינוחים על השערים האחוריים של עצמם, מביטים בתקרה בתקווה, עוקבים אחרי והבריות המהלכות סביבם ובוחנות כל תו ותג על שעריהם, במרחק נגיעה. בעוד אלה שעוסקים באקלים לא הגיעו לחוף מבטחים. אף לא אחד מהם הצליח להעפיל לאי המטמון. קאל מאל סורפריז!

וזו היא רק ההתחלה. זה נהיה הרבה יותר גרוע, כך שמי שבאמת אוהב ספרים מוזמן עכשיו לגלוש מפה מהר או להכין ת'ממחטה.

אם כן: בכל שלוש החנויות לא התביישתי ושאלתי את המוכרות על 'הנה זה בא'. ובשלושתן קרה תהליך דומה. המוכרת בדקה בתחיל במחשב, ואז יצאה אתי לחיפוש בארץ הגזירה, כלומר במדפים שעל קירות החנות, אלה שבהם רואים לספרים רק ת'צד. צייתניות כמו כולנו להוראות המחשב, כל אחת מהן הובילה את משלחת החיפושים בפיקודה – כלומר אותה ואותי – לאזורים בחנויות שהיו בעלי מאפיינים גיאוגרפיים וסוציו-אקונומיים זהים. בשלושת החנויות היה מדובר בפינות רחוקות, נידחות, מוסתרות היטב מאחורי סולם קטן,  קופסאות בינוניות, כיסאות גדולים וסל ניירות תעשייתי. מאחורי כל זה, הורה המחשב, מסתתר אושר אקלימי גדול. המוכרות טופפו לשם ואני, הקטון באלפי מנשה,  נשרך שפל רוח בעקבותיהן, חולם על האי. בסוף הגענו למחוז חפצנו: מדף בגובה הרצפה. כן, גובה אפס: מונח ישר על הבלטות, אפילו בלי מרווח לאוורור. .

גם על המדף המצטנע הזה, כמו על אחיו התמירים ממנו, היה קבוע שלט זיהוי. התכופפתי קצת והצלחתי לקרוא את צמד המלים שכתובות בו. תחזיקו חזק:  'בעלי חיים'. בהאי לישנא.  המוכרות היעילות הגיעו אליו, קיללו בלבן את הנודניק שגורם להן להתכופף עד לרצפה ולהטות את הראש הצידה כדי לקרוא את מה שכתוב על צדי הספרים, כיווצו את המצח, חיפשו וחיפשו והודיעו: זה בדיוק חסר.

בדיוק. בי-די-יוק. כמו הקברניט העותמאני שהפליג והפליג וחיפש וחיפש – ומאלטה יוק.  'אני יכולה להזמין', לאטה כל אחת מהן באזני במתק שפתיים. 'אני יכולה להזמין':  המשפט שמעצבן כל חובב ספר, ועושה חום ופריחה לכל מחבר. פחחחחח.

לא הזמנתי, אבל כן אזרתי עוז ושאלתי את כל שלוש הגרציות שאלה קטנה וזהה : מדוע, במטותא, פנית לחפש את הספר במדף שמסומן בצירוף  'בעלי חיים'? הן, בביטחון עצמי של כוהנות גדולות בהיכל המקדש שמואילות בחסדן לזרוק מלה אל אחרון משרתי הלויים, טרחו להסביר לי, כל אחת בתורה ובסגנון דיבורה, את עובדות החיים: זה איכות הסביבה, ובגלל שאין לנו מדף כזה, אז הקרוב ביותר זה  בעלי חיים.

עכשיו אני דווקא אוהב בעלי חיים – חוץ מאת מוקה החתולה העצלנית שבני ביתי הצליחו להכניס אלינו הביתה בערמה, ברגע של חולשת דעת שתקפתני לפני כמעט עשור, ומאז היא תקועה בסלון. ובאמת חשבתי על זה קצת, וראיתי מיד שהכוהנות צדקו בהחלט, ושתשובתן הזהה לשאלתי היחידה היתה באמת בנויה לתלפיות בהיגיון ברזל. משבר האקלים זה איכות הסביבה. איכות הסביבה זה בעלי חיים. בעלי חיים זה המדף הנמוך. ושם אין ספרים על משבר האקלים. לא 'הנה זה בא' ולא 'רשימות מאזור אסון' ולא גשם ולא רוח. אין וזהו ו'אני יכולה להזמין'.

אז כולנו יודעים שרשת סטימצקי היא מעוז של אוריינות, בינה, ראיית הנולד והקשבה לרחשי העם. אבל אולי, אני חושב לעצמי בחרדת קודש, שנים רבות מדי של מכירת ספרים על פי משקל בכל זאת בלבלו קצת את דעתם האנינה של קברניטיה? אולי מרוב מבצעים והנחות ותחרות עם 'צומת' על מי תופס למו"לים – ובאמצעותם למחברים – יותר חזק את הביצים, הם לא הבחינו שיש לאחרונה בארץ מין טרנד כזה של המון אנשים – מאות אלפים – שמתעניינים ברצינות במערכות תומכות החיים של כדור הארץ ובעתיד הציביליזציה האנושית?

אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי שלא. לא יכול להיות שסטימצקי – אנשים שיש להם כל כך הרבה ספרים במדפים ובאיים – טועים. זה בטח אני.