ביום ששי ה 1 בינואר ב 9 בערב אהיה במועדון החברים של קיבוץ ברעם, לשם הוזמנתי כדי לדבר על משבר האקלים ועל לקחי הועידה בקופנהאגן.
מארחי הבהירו שהאירוע פתוח, ושתושבי יישובים אחרים באזור או מי שסתם נמצאים בגליל העליון ומתעניינים בנושא בהחלט מוזמנים.
ושתהיה שנה טובה
אהבתי את הערה מס' 18 (של יואב) למאמר המרענן של גיורא אלכסנדרון בווי-נט אתמול על צמחונות לא פאנאטית. אנשים במספרים גדלים והולכים בוחרים בצמחונות לא כל כך בגלל חמלה לבעלי חיים, אלא כי הם הפנימו את הקשר שמתקיים בין חקלאות הבקר לבין פליטת גזי חממה.
הנה כמה דו"חות מעניינים שתומכים בהיגיון הזה.
לא מן הנמנע שבקרוב נגיע למצב שבו יותר ויותר אוכלוסיות שיכולות להרשות לעצמן אכילת בשר תבחרנה מרצון – או תיאלצנה – להסתפק בצמחונות. התנזרות מבשר בכל ימי שישי ובתקופת הטוהרה בשבועות שלפני פסחא היתה בעבר נחלת אוכלוסיות נרחבות באירופה. מוטיבציה סביבתית לכך היא אפשרות ריאלית בעתיד הלא רחוק.
את התמונה הזו מקופנהאגן (צילום: משה מילנר בע"מ), שבה נראה נשיא המדינה שמעון פרס בוחן בהנאה פרוטוטיפ של המכונית החשמלית מסוג 'רנו מגאן' שתיוצר במסגרת המיזם המשותף עם 'בטר פלייס', דוקא אהבתי. ראשית יש בה מנהיג שהעולם צריך הרבה כמותו: קשיש בגיל אבל צעיר ברוח, בעל התעניינות עקבית ובריאה בעתיד, ועם רצון וגם יכולת להתערב בעיצובו. שנית, יש בה הבטחה טכנולוגית שבהחלט שווה בדיקה. אפילו אני, שבהשפעת פרופ' אלון טל, ד"ר אילון שוורץ, ד"ר ג'רמי בנשטיין וחבר מועצת העיר ת"א ד"ר נח עפרון פיתחתי בשנים האחרונות אלרגיה קיצונית לאופטימיזם טכנולוגי, חושב שיש להתייחס אליה ברצינות. עם רשת חשמל שניזונה מחשמל נקי – כלומר חשמל שייצורו אינו כרוך בפליטת פחמן רבה מדי לאטמוספירה - מכונית שמחליפה מנוע שריפה פנימית בסוללת חשמל עשויה בהחלט להיות חדשות טובות. במיוחד אם תימצא דרך לטעון את סוללותיה (או להחליף אותן) במהירות ובזול.
אבל מה שאני הכי אוהב בתמונה הזו הוא שהיא צולמה במקום הנכון. דנמרק כבר מייצרת 30 אחוז מן החשמל שלה בטורבינות רוח, וכמעט ולא שורפת דלק מחצבי בתחנות כח לייצור חשמל. זה אומר שבניגוד לישראל, שבה תמהיל הדלקים ימשיך להיות מוטה לצד הפחם עוד עשרות שנים, החשמל הדני שיטען את סוללות המכונית החשמלית אינו כרוך בפליטה מוגברת של גזי חממה.
יש תמונות דומות, עם אותן דמויות עצמן, אשר צולמו בישראל ודווקא בגלל זה צרמו לי. מיזם המכונית החשמלית אינו מתאים לישראל, שבה רנו מגאן חשמלית עלולה לגרום לפליטת יותר גזי חממה לקילומטר נסיעה מרנו מגאן משנת ייצור זהה ועם מנוע בנזין רגיל. הצלחתה של 'בטר פלייס' להיכנס לישראל ב 2007 עם חבילת תמריצים חלומית אותה קיבלה מן הממשלה, כולל מונופול שערורייתי על בניה ותפעול של תחנות הטענה, היא תאונה מנהלית מצערת. היא נעשתה כשקברניטי המדינה, כולל הנשיא הטרי פרס, ראש הממשלה אולמרט ופקידי האוצר, ידעו מעט מדי על משבר האקלים. יש להניח שהיום המהלך הזה לא היה קורה באותה צורה .
אינני בקי בהיבטים המשפטיים של יחסי 'בטר פלייס' עם המדינה כיום. אך אם אגסי, קפלינסקי וחבריהם לפרק הישראלי של המיזם הזה הם בעלי יושרה, עליהם לסגת ממנו באפן חד צדדי ולהפסיק את הפעילות בישראל. במקום זה הם מוזמנים להתגייס לפעילות ציבורית ופוליטית נמרצת לצמצום פליטות גזי חממה בישראל בכלל ובמערך ייצור החשמל בפרט, להתרכז בכניסה לשווקי חשמל נקי במדינות מתוקנות כמו דנמרק, ולחזור אלינו כשיבשילו תנאינו, ינוקה חשמלנו, וירווח מעט למצוקות ערינו ולפקקי תחבורתנו.
מי שעקב אחרי הבלוג הזה בימי הועידה – ולשמחתי היו רבים כאלה – יודע שאני בקופנהאגן לא הייתי. אני עקבתי אחרי הועידה באינטרנט, באמצעות ה webcast . אך אפילו מכאן עברו גם עלי ימים ורגעים קשים במהלכה. לכן מפגשים והרצאות ואפילו הופעות בתקשורת שיש לי מאז הועידה הם גם קצת אירועים תראפויטים עבורי. מעין ביקור מחדש במקום שהיה מטריד ומדאיג עוד לפני הועידה בקופנהאגן, ואחריה נעשה לצל כבד שמעיב על עתידנו.
בשבוע שעבר נפגשתי עם חברי תכנית העמיתים של 'מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית'. התכנית מבוססת על כך שכל שנה מציע המרכז מלגה קטנה לאנשים ונשים מעיסוקים מגוונים – לאו דוקא בתחום הסביבה – כדי שיוכלו להקדיש חלק מזמנם במהלך שנה אחת להיכרות מעמיקה עם התחום הסביבתי. כך נוצרת כל שנה קוהורטה איכותית של אנשים שנפגשת אחת לשבוע, שומעת הרצאות מסגל המרכז וממרצים אורחים, עורכת דיונים וסיורים, עוקבת אחרי אירועים שונים בארץ ובעולם בתחום הסביבה ועוד. רכזות הקבוצה מטעם 'השל' השנה הן אורלי רותם-רונן, סמנכ"לית המרכז שמסיימת בימים אלה את הדוקטורט של בגיאוגרפיה, וד"ר ליה אטינגר, ביולוגית מבריקה ודמות מרכזית בחשיבה הסביבתית בישראל.
הפגישה אליה הוזמנתי בשבוע שעבר עסקה בועידת קופנהאגן. ליה ואורלי חזרו משם כמה ימים קודם לכן, ולהרצאת הפתיחה שלהן שהתחילה את היום הצטרף גם יותם אבי-זוהר מ'ישראל בשביל אופניים', גם הוא בוגר הועידה.
איך אומרים במקומותינו? באתי לחזק ונמצאתי מחוזק. ההתנסות של ליה, אורלי ויותם מקופנהאגן, שמייצגת במידה רבה את מה שעברו גם נציגי הארגונים הסביבתיים הישראלים האחרים שהיו בועידה (היו למעלה מ 30 כאלה), לא היתה מרנינה. הם התגוררו בבתי חברי הקהילה היהודית, חלקם בפרברים מרוחקים של קופנהאגן או אפילו במאלמו השכנה בשבדיה, מעבר למפרץ. בגלל הנסיעות הארוכות והפרוצדורות של הכניסה לאתרי הועידות (רובם לא הצליחו להיכנס לאתר הועידה הרשמית והיו רוב הזמן באתר ועידת הארגונים במקום אחר בעיר) יומם התחיל בדרך כלל כמה שעות לפני אור ראשון, והסתיים לקראת חצות. הליכה על מדרכות קפואות בשש בבוקר, מסתבר, אינה דבר קל ויכולה להיות אפילו מסוכנת, במיוחד כשחלק מתחנות המטרו שהיו קרובות יותר לאתר הועידה נסגרו בכוונה כחלק מהיערכות המשטרה. והתחושה שהועידה הרשמית עושה הכל כדי להתנתק מנציגי החברה האזרחית, שב'מאני טיים' הודרו לחלוטין, היתה מתסכלת ומקוממת. בקיצור, מי שחשב שחברי הארגונים נסעו לקופנהאגן לבלות כדאי שיחשוב שוב. מה שעבר עליהם, ובמיוחד על אלה מהם ש'זכו' להמתין בתור ביום שני ה 14 בדצמבר שבע שעות בקור המקפיא ובסוף לא נכנסו לאתר הועידה, היה סיפור מעורר כבוד של נחישות ועקשנות. זה כמובן עוד לפני שהתחלנו לדבר על תוצאות הועידה העלובות.
בקיצור, הבוקר שביליתי בשבוע שעבר עם עמיתי 'השל' עשה לי טוב. החלפת החוויות מן האירוע היתה קולחת, עם תרומה משמעותית גם מאלה שהיו שם וגם מאלה שעקבו אחרי הועידה מכאן. היו שם תובנות והערות והארות, ומעל לכל ותחושה שלמרות האכזבה עוד יש מה לעשות, והתקוה לא מתה.
תודה לעמיתי השל לשנת 2009-2010.
לא כל יום מזדמן עימות חזיתי כזה כמו שהצליח לארגן שירות השידור האוסטרלי ה ABC ב 15 בדצמבר 2009. ג'ורג' מונביו, העיתונאי הבריטי מן הגארדיאן שהפך בשנים האחרונות לאחד הדוברים המבריקים והסמכותיים ביותר על שינוי אקלים, היה באולפן בקופנהאגן. באולפן של ABC בסידני ישבו המנחה ואתו פרופ' איאן פליימר, גיאולוג שבאוגוסט 2008 נשא הרצאה בה טען שסביבתנות ושינוי אקלים הם הדת החדשה, ושנה אחר כך פרסם ספר ספקנות אקלים פסבדו מדעי בשם Heaven and Earth: Climate Change – the Missing Science. הספר מציג את המדע שעוסק בשינוי אקלים, כולל עבודת הפאנל הבינ-ממשלתי לשינוי אקלים IPCC כפיברוק וקונספירציה. את העימות הטלביזיוני בין מונביו לפליימר, שארך 25 דקות (רצוף, בלי פרסומות), אפשר לראות כאן במלואו. בסוף הפוסט יש תקציר של כמה מרגעי השיא.
זה קטע טלביזיוני חזק ודרמטי. מצד אחד עיתונאי מבריק ששולט בחומר בצורה מעוררת כבוד, ומתנסח בקורקטיות אבל עם מידה לא מעטה של אסרטיביות. מצד שני איש אקדמיה מכחיש אקלים, גיאולוג בהכשרתו, שמנסה לעשות אינטגרציה של ממצאים מדעיים מדיסציפלינות מגוונות שאינן בתחום התמחותו. בדרך הוא מקצר פינות, ממציא נתונים, סותר את עצמו ומבלבל למנחה, למתעמת ולצופים את המוח עם בליל של טענות אידיאולוגיות. ככל שמתקדם השידור הוא הולך ומתרחק מעמדת המדען האוביקטיבי, הדייקן והסמכותי שאיתה הגיע לאולפן, ומתגלה כתועמלן ודמגוג.
מרכיב משעשע במיוחד בעימות הזה הוא שהפרופ' פליימר נראה בו כאדם שלא מצליח להפנים את האפשרות שאנשים יטרחו לקרוא את מה שהוא כותב, יבינו את טענותיו, יבדקו את הנתונים שעליהם הוא מתבסס, ובסוף יחזרו לעמת ולאתגר אותו עם החולשות היסודיות של עבודותיו. במהלך השידור הוא מאשים את המנחה ואת מונביו שהם לא קראו את הספר שלו, והם מוכיחים לו באותות ובמופתים שהם דווקא כן. מונביו לוחץ אותו לענות על שאלות קונקרטיות שעולות מקריאת הספר, תובע ממנו ליישב סתירות, לבאר מקורות, להסביר דילוגים שלו מעמדות מסויימות להפוכות מהן ועוד. הפרופסור מתחמק ומתחמק, תוקף במקום לענות באפן עניני, ומדגים בשידור חי את החולשה המרכזית של המדענים ספקני האקלים: הם טובים בביקורת על עבודה מדעית של אחרים, אך מתקשים ביותר כשמגיע תורם לטעון טענה אלטרנטיבית שתהיה קוהורנטית, מגובה בממצאים אמפירים ומשכנעת. התוצאה היא טלביזיה במיטבה – קצבית, דרמטי, עם היפוך סמכויות ומתח בלתי פוסק. בהחלט שווה צפיה, למרות האנגלית האוקספורדית.
למי שרוצה רק היילייטס – הנה קטע מיו-טיוב של כחמש דקות עם כמה פנינים. פליימר הוא הג'נטלמן עם השיער הלבן והעניבה המנוקדת שמופיע בפריים הקפוא של הוידיאו. מונביו במקטורן בצבע זית על רקע השלג של קופנהאגן.
לקוראי הבלוג ומגיביו שלום,
לצערי לא אוכל להתפנות היום להעלאת פוסט חדש ב'הומו קומבוסטנס'. הבוקר רכשתי עותק מהספר 'מנגינה ישראלית' מאת נעם בן זאב, המבקר המוזיקלי של עתון 'הארץ'. מיד עם נפילת הספר בידי צללתי לקרוא בו בצורה שאינה מאפשרת לי עיסוקים אחרים עד סיומו, הצפוי בשעות הקטנות של הלילה.
כמה נחמד לגלות, אחרי שבועיים של קופנהאגן ועוד שבוע של ליקוק הפצעים עם היוודע תוצאות הועידה, שיש עוד דברים בעולם לבד ממשבר האקלים.
להתראות מחר.
וואקרנאגל, מן הצמד ריס וואקרנאגל שהמציאו את המושג 'טביעת הרגל האקולוגית, עומד היום בראש הארגון הנקרא global foot print.
מיד אחרי הועידה בקופנהאגן הוא מציע את חשבון הנפש הבא, שכולל גם התיחסות להישגים שהושגו, דוגמת עשיה מבטיחה ומבורכת בתחום צמצום פליטות בשטח העירוני, התקדמות מסויימת בתחום כריתת היערות, ועוד.
הנה הלינק
Wackernagel post Copenhagen Dec 2009
לג'וס ג'ארמאן, קמפיינר מרכזי של גרינפיס בריטניה בתחום האקלים, היו הרבה פחות דברים חיוביים למנות. הנה המאמר שהוא פרסם ב'אינדיפנדנט' מיד אחרי הועידה.
כמעט שבוע אחרי נעילת ועידת האקלים בקופנהאגן, קיבלנו הזדמנות להציץ אל הדינמיקה שקדמה לכשלון. המידע מגיע ממארק לינס, אקטיביסט, עיתונאי וסופר בריטי שידוע בעיקר בזכות ספרו 'שש מעלות – עתידנו על כוכב חם יותר', שיצא ב'נשיונל ג'יאוגרפיק ב 2007. ב 2008 הפיקה 'נשיונל ג'יאוגרפיק' גם סרט שמתבסס על הספר (ראיון עם לינס מלפני כמה חודשים בוידאו בהמשך).
בנובמבר 2009, כחודש לפני הועידה בקופנהאגן, מונה לינס ליועץ מיוחד לשינוי אקלים לנשיא המאלדיביים מוחמד נאשיד. לא מן הנמנע שלינס הוא זה שהיה מאחורי הרעיון של ישיבת הקבינט של המאלדיביים שנערכה מתחת למים, עם השרים בחליפות צלילה, חותמים על מסמך על שולחנות שמונחים על הקרקעית. הוידאו מן הישיבה קיבל תהודה רבה בכל העולם בתחילת נובמבר והמחיש את מצוקת מדינות האיים הקטנים.
במאמר שפרסם לינס שלשום בגרדיאן הוא מספר על התרשמותו מפגישת העבודה הדרמטית שנערכה בליל ששי ה 18 בדצמבר באחד החדרים הצדדיים בקופנהאגן. לינס היה שם כיועצו המיוחד של נאשיד. אובמה כבר נאם את נאומו הפורמלי בפני המליאה בצהריים, והשקיע את כל זמנו בשארית היום בפגישות קדחתניות עם מנהיגים. בפגישה האמורה נכחו כ 50 איש – ראשי מדינות ויועצים בכירים. רסמוסן הדני היה יושב הראש. היו שם גורדון בראון ואנגלה מרקל וסרקוזי ואחרים. אובמה ישב בין בראון לבין ראש ממשלת אתיופיה. ומי לא בא? ראש ממשלת סין, שהתחמק מפגישות ישירות עם אובמה כל היום ולפגישה הזו שלח את סגן שר החוץ. מדי פעם ביקש הפקיד הסיני את סליחת מנהיגי העולם ויצא לדבר בטלפון עם 'הממונים עליו' כדבריו.
זה כשלעצמו מדהים. אבל ההשפלה האישית לאובמה וליתר ראשי המדינות היתה רק התפאורה למה שלינס מתאר כמאמץ הסיני העקבי – והמוצלח – לטרפוד הישיבה ובעקיפין הועידה כולה. לטענתו, האמריקנים והאירופים באו לפגישה הזו אחרי שכבר רמזו בכמה פורומים על נכונות לקיצוצים משמעותיים עוד יותר מאלו שהופיעו עד אז בהצהרות הרשמיות שלהם. הם התכוונו להכניס להסכם המתגבש יעדים מספריים משופרים לקיצוץ פליטות גזי החממה שהם עצמם, כלומר המדינות המתועשות, יקחו על עצמם. והם הסכימו לציין במסמך נתון חשוב נוסף: שנת 2020 כשנת היעד לשיא הפליטות, שאחריה תתחיל הירידה המקווה.
אלא שכאן נכנס הסיני לפעולה ותבע במפגיע שיעד הצמצום המעודכן של המדינות המתועשות (סין אינה נמנית עליה בינתיים – היא שייכת לגוש המדינות המתפתחות המכונה G77), וגם שנת היעד לשיא הפליטות לא יצויינו במסמך. המניע לדרישה התמוהה הזו לטענת לינס קשור לאיסטרטגיה של סין לאורך כל הועידה – וכנראה גם בפגישות בין אובמה לנשיא סין ז'ונטאו שהתקיימו בבייג'ינג באמצע נובמבר. היעד הסיני האולטימטיבי, הוא טוען, היה טירפוד כל סיכוי להסכם שאפתני ומחייב לצמצום פליטות מוקדם. הסיבה: הסכם כזה היה פוגע במאמץ שלהם להפוך למעצמה התעשייתית מספר אחת בעולם, יעד שהשגתו מתבססת על שריפת כמויות עתק של פחם זול שיש לסין בשפע. לאיסטרטגיה התלותה גם טקטיקה: לצייר את מדינות המערב, ואת אובמה בראשן, כאחראים לכשלון. לכן דאגו נציגי סין לתקוע את דיוני הועדות הטכניות של הועידה בעשרה הימים הראשונים שלה, וזה היה המנוע למופע האימים שלהם בישיבה הלילית הגורלית. התסכול שראה לינס אצל מנהיגי המערב לנוכח הדרישה הבלתי סבירה של הסינים שהמדינות המתועשות יימנעו מלהכריז על יעדי הפליטה שלהן עצמן היה גדול. אנגלה מרקל הנדהמת הרימה את ידיה בתנועת שאלה תיאטרלית. ראש ממשלת אוסטרליה היכה במיקרופון. גורדון בראון רכן בלי הרף על הניירות במאמץ הירואי למצוא דרך להכניס יעדי פליטה מספריים ותאריך יעד לשיא הפליטות. הסיני לא זז. והסיני ניצח.
התוצאה – הסכם קופנהאגן - הוא מסמך חלול. (אמש הוא תורגם לעברית, לינק לגרסא בלשון הקודש עלה כאן הבוקר) אפילו ההוראה שיש בו שבתוך כ 40 יום (עד סוף ינואר 2010) יעבירו כל המדינות למכירות אמנת האקלים של האו"ם את היעדים המספריים שלהם לצמצום פליטות היא חסרת משמעות. אין בה שום טווח צמצום מחייב, וכל מדינה יכולה למעשה להודיע בעוד חודש על יעדים ככל העולה על רוחה.
לינס, בשר מבשרה של התנועה הסביבתית מזה שנים, מניח את האחריות גם לפתחם של ארגוני החברה האזרחית. התגובה האינסטינקטיבית שלהם לתמוך תמיד במדינות המתפתחות המייצגות את עניי העולם העומדים בפתח, ולהפעיל מכבש של לחצים על ממשלות המערב היתה מתנת חינם לסינים, להודים לברזילאים ולמדינות נוספות דוגמת ונצואלה שמתפרנסת די יפה מתעשיית הנפט. הארגונים שוחרי הטוב שכחו ללחוץ על מי שאולי מתבררים כאן כרעים האמיתיים של הועידה, שזכו להתנהל במהלך הועידה כמו סטודנטים חופשיים, בלי מתח ובלי דאגה.
הטענה של לינס, שהולכת בניגוד גמור למה שכתבו בימים האחרונים רוב הפרשנים, היא מרתקת. כדאי לראות איזה מידע נוסף ייצא מן החדר בעקבות הפרסום, ולאן יוליך הדיון בסוגיה הגלובלית המרתקת הזו בזמן הקרוב.
לא מן הנמנע שבקופנהאגן ראינו בשידור חי את תחילתה של המאה הסינית. שלמה שמיר, הבוקר ב'הארץ', מציג היבט נוסף של הסינדרום הסיני שנחשף בהצבעתה במועצת הביטחון של האו"ם השבוע.
הנה ראיון וידיאו עם מארק לינס מלפני כמה חודשים.
או קיי, הסכם קופנהאגן לא משהו. ממש לא הופנהאגן.
אבל הוא כל מה שיש לנו. אז חשבתי שיהיה כדאי לתרגמו ולהעלותו לרשת. הנה הלינק.
התרגום שערכתי מתבסס על קובץ PDF של הגרסא האנגלית של המסמך שנמצא באתר אמנת האקלים של האו"ם UNFCCC ביום 23 בדצמבר 2009, כלומר 5 ימים אחרי נעילת הועידה. הנה הלינק למסמך המקורי באנגלית.
האמת, מסמך מוזר. אנחנו יודעים שהוא נכתב די בחפזה, סביב הפגישה של אובמה עם מנהיגי סין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה ביום ששי ה 18 בחודש בשעות הערב. אבל מה שבולט בו – לפחות בגרסא אותה מצאתי באתר ה UNFCCC, זו השפה המרושלת. הטקסט מלא אי דיוקים, שגיאות תחביר די אלמנטריות, התיחסויות לא מלאות לגופים ומוסדות, ובכמה מקרים עילגות לשונית של ממש. במקומות שהדבר בלט במיוחד הוספתי את הציון (כך! ד.ר.) כדי להבהיר שלא מדובר בטעות בתרגום.
המוזרות הזו של השפה מתחברת לי עכשיו לשפת הגוף של אובמה כשהוא בא למליאת הועידה ביום ששי בצהריים, כמה שעות לפני שהמסמך האומלל הזה סוכם. כשהוא עלה לנאום הוא נראה כבוי, לחוץ ומכווץ, וכשדיבר הוא נראה כמי שכפאו שד. הנאום עצמו היה מלא בחזרות וקלישאות. כמו שכתבתי כאן מיד אחר-כך, הוא נראה כאדם שיודע שהוא עומד לאכזב מאות מיליונים בכל העולם. וככה גם נראה הטקסט.
בראש המסמך באנגלית – לפחות זה שהופיע באתר אמש – נכתב שמדובר במסמך 'בלתי ערוך'. אין בו סימוכין מלא ומספר החלטה, והוא מצויין (באפן זמני כנראה) כהחלטה -/cp15. גם החלטות אחרות של הועידה שמוזכרות בו לא נושאות מספר אלא מסומנות כ x/cp.15. יש להניח שאחרי חופשת חג המולד יושלמו הפרטים הללו.
יש לקוות שכללי הפרוצדורה של ועידות האו"ם מאפשרים עריכה לשונית של הסכמים גם אחרי שהתקבלו פורמאלית. המסמך הזה זקוק לכך בדחיפות.
תגובות אחרונות